מפוריה לירדנית - טיולי שביל ישראל לייט

אודות המסלול

שביל ישראל מפוריה לירדנית שמתחיל בכביש מס' 7677 הסמוך לאכסניית הנוער פורייה וליער שוויץ. המסלול מחל במגמת ירידה ולאורך כביש סלול ודרך עפר נוחה עד הגיענו לעין פוריה. המעיין וסביבתו שוקמו, בבריכות ניתן לראות מים וצמחייה טיפוסית, מצויים במקום מספר שולחנות קק"ל, מקום מתאים ביותר לעצירה.

מעין פוריה השביל ממשיך את מגמת הירידה בחולפו בדרך בסמוך לבריכת הטבעונים. הירידה מסתיימת במבואות המושבה כנרת והבית הראשון שבו נפגוש עם כניסתנו אליה ( מצוי בצד שמאל) הינו בית יוסף טריידל. מועצת המושבה הציבה שלטים בסמוך למבנים ההיסטוריים, ערך מוסף חשוב ביותר.

ההליכה ברחוב הראשי נמשכת כמאה מאתיים מטר ובסיומה מגיעים לחצר כנרת (המקום סגור כעת נכון למאי 2016). מכאן השביל ממשיך לעבר כביש מס' 90 ועובר בסמוך לבית קברות כנרת.

השביל פונה לעבר מטע התמרים וממשיך בצמוד למוביל המלוח (המוביל כבר אינו קיים במקום ונותרו שיחי המלוח בלבד) ולחורשת האקליפטוס ששימשה השראה לשירה של נעמי שמר "חורשת האקליפטוס". הליכה קצרה תביאנו לבית המטור ולאתר הטבילה הנוצרי – ירדנית הסמוך לו.

פרטים אודות הטיול

שם הטיול: שביל ישראל מפוריה לירדנית
מועד הטיול:
אורך המסלול: כ-6.5 ק"מ
זמן הליכה משוער: כ-5-6 שעות
דרגת קושי: קלה
שעת מפגש: 08:00
נקודת מפגש: ירדנית
מחיר: 110 ש"ח
עלות ההקפצה: 25 ש"ח שמועברים ישירות לנהג

ציוד נדרש

ניווט באמצעות וייז

ניווט באמצעות גוגל מפות

המושבה כנרת

המילה מושבה מקשרת אותנו מיד לעליה הראשונה (1870 – 1903), משפחות מבוססות רוכשות בית וחצר ומייצרות ישוב חקלאי קטן שמבוסס על כביש אורכי אחד שבתים יושבים משני עבריו. המושבה כינרת אינה כזו. היא הוקמה אמנם ע"י אנשי העליה הראשונה, אך היה זה בימי העליה השניה. ואכן, לאחר זמן קצר החליפו צעירי העליה השניה האידיאליסטים את קודמיהם.

ככל מושבה היתה גם כינרת מוקפת חומה, ובה פישפשים – מעברים צרים שמאפשרים לחקלאי לצאת לעבד את אדמתו, אך אפילו בהמה לא ניתן לגנוב דרכם, וקל להגן עליהם. השער הראשי היה רק בפתחו של הרח' הראשי, ותמונה של בהמות צועדות בלב המושבה היתה עניין שבשגרה.

מחוץ למושבה

מחוץ לחומה הוקמה אחוזת משפ' טרידל, עליה כתב המשורר יעקב פיכמן את השיר המפורסם: "על שפת ים כינרת ארמון רב תפארת". המבנה העשוי אבני בזלת ומתנשא לגובה שלוש קומות כלול היום בשטח המושבה, כאן התאכסנו רבים וטובים ממנהיגי הישוב ובהם יוסף טרומפלדור בדרכו להגן על תל חי.

בישוב כיום כ-550 נפש ומרבית תושביו עדיין עוסקים בחקלאות. מסוף שנות ה-50 ועד שנת 2003 היה לו מעמד של מועצה מקומית, וזו עשתה רבות לשמר את אפיה הייחודי של המושבה. בנין המועצה שכן במבנה שהיה במקורו בית הספר של המושבה. כיום עומד במקום מוזיאון קטן, המציג תמונות וחפצים מחיי המושבה.

תל בית ירח

יש פער מתמיה בין שוליותו של תל בית ירח במפת התיור בארצנו, לבין מימדי הממצא, וחשיבותו המרכזית לאורך תקופות משמעותיות במרוצת ההיסטוריה. בהיותו 'חבוי' בין אתרים מושכי קהל כמו הירדנית, חוות כינרת וכנרת המושבה, בית הקברות ובית הספר האזורי (השוכנים למעשה על גבו) נוח לדלג עליו, ואולם במשך אלפי שנים שכנו בתל ערים גדולות ומרכזיות, שהעניקו לו גם שפע שמות בהתאם. השם בית-ירח הנזכר בתלמוד, קשור ככל הנראה בתרבות אלילית ירחית ששלטה בעמק הירדן (יריחו בכלל זה).

מבנה התל

לתל צורת משולש שבסיסו בדרום ברוחב כ-400 מ' ואורכו מעט יותר מ-1 ק"מ ו'בראשו' ביה"ק כנרת, והוא מתנשא כיום לגובה של 15 מטרים מעל סביבתו. השרידים הראשונים בתל הם פרהיסטוריים: בורות אחסנה מן התקופה הכלקוליתית (4000-3200 לפ"ס. כבר בתק' הברונזה הקדומה היה כאן ישוב עירוני ענק שנחפר בראשית המאה ה-20 ע"י ו.פ. אולברייט. הוא היה שני בגדלו בכל הארץ, ומתאפיין בקרמיקה ייחודית שזכתה לשם 'כלי בית ירח'. ממצאי החפירות מעידים על יחסי מסחר ענפים בייחוד עם ערים בקווקז.

מתקופה זו מפורסם 'בנין המעגלים' שהיה כנראה מערכת אסמי תבואה מסודרים ב-ח' ומבני ציבור גדולים.

חומה באורך ק"מ וחצי ושפע כלי חרס שמקורם ביוון שרדו מן התקופה היוונית בתקופה זו נקרא המקום 'פילטוריה' ע"ש אחותו של תלמי השני. בתקופה הרומית, מוצאים מצודה גדולה ובתקופה הביזנטית נמצאו שרידי בית כנסת וכנסיה.

בתקופה הצלבנית

בכתבי יוסף בן מתתיהו נזכר המקום בשם 'סנאבריס', שיתגלגל 600 שנה מאוחר יותר, בתקופת ח'ליפות בית אומאייה ל'צינברי', מתקופה זו נותר במקום ארמון מרשים במידותיו ובפארו, שהיה חלק ממערך 'מבצרי המדבר' של הח'ליפים האומאיים. בשלהי התקופה הצלבנית חונה בו צבאו של צלאח א-דין לקראת הקרבות המכריעים עם הצלבנים, ובתקופה הממלוכית המקום יחרב ויעמוד שומם עד למאה ה-20.

בעת החדשה המקום נרכש ביזמה פרטית ומועבר לידי התנועה הציונית, שמקימה באזור כמה מפעלים חלוציים ראשונים במעלה. בתקופה זו כינו את התל 'חרבת כַּרַכּ', כנראה גלגול של 'ירח' שבפי האשכנזים כונה 'קֶרַק" והונצח כך בשורה "מה ירבו פרחים בחורף על הקרק", מתוך השיר 'כנרת' מאת רחל.

בית הקברות כנרת

אתר זה הוא הרבה מעבר למקום קבורה כפשוטו. ואולי טוב נעשה אם נפתח בציטוט מתוך חוברת שהוצאה בשנת 1961 ע"י בני קבוצת כנרת במלאת 50 שנה להיווסדו: "כדאי היה פעם למצוא את הזמן ואת האפשרות בשביל להעלות על הנייר את פרשת בית-הקברות שבכנרת.

נדמה, שאין בכל הארץ עוד פינה, שתשקף במרוכז את כל תולדות תנועת הפועלים בארץ על כל לבטיה, פירפוריה, יסוריה ותהפוכותיה, תקוותיה שנכזבו מדי פעם ויאושה, שהתגבר בתקופות שונות, – כמו התל המסולע הזה על חוף הכנרת אצלנו. אין תקופה בתולדות התנועה בארץ, שאינה משתקפת בטראגיות רבה ובאופן בולט ותמציתי כמו אצלנו בבית הקברות".

הולדת בית הקברות

בית הקברות נולד באופן ספונטני על המדרון בקצהו הצפוני של תל בית-ירח כאשר יעקב האפט, הגזבר של קבוצת כנרת שוכל את בנו בן השנה בסיפור טרגי קורע לב. קבר זעיר הנטוע מטרים ספורים משפת האגם מנציח את המאורע.

מאוחר יותר ייטמנו שם בזה אחר זה חלוצי המעש והרוח של המפעל הציוני. וכך בצד קברה של רחל המשוררת שהוא ללא ספק מוקד המשיכה העיקרי באתר, טמונים שם רבים וטובים ובהם ברל כצנלסון, שהקים את עיתון 'דבר' ושאול אביגור איש עליה ב' שהיה עסוק בהברחת נשק לישוב בארץ ולא מש ממשימתו גם כששכל את בנו במלחמת העצמאות.

בשנת 2004 נפטרה המשוררת נעמי שמר, בת קבוצת כנרת ונטמנה במקום בסמוך להוריה.

אולם ייחודו של המקום הוא לא רק באסופת השמות המוכרים לנו מרחובות ראשיים בערי הארץ, אלא גם באופיו החילוני-סוציאליסטי. למרות שכיוון הקבורה אחיד ומתאים למסורת (הרגליים אל ירושלים) המצבות נושאות אופי אינדיבידואלי, במקום קבורים גם אנשים ששמו קץ לחייהם, ומצבה אחת לבן תמהוני בקבוצת כנרת נושאת ציור גולגלות אקספרסיווי מסוג שספק אם נפגוש במקום אחר.

קוד התנהגות

חילוניותו של בית הקברות גם מכתיבה קוד התנהגותי שונה. המבקרים נוהגים להתקבץ סביב הקברים האהובים, לנגן ולשיר את שיריהן של המשוררות האהובות. ביקור במקום והתבוננות באתר דרך עיני החלוצים האידיאליסטים וסיפוריהם מותירה חוויה חזקה, מעשירה ורבת רושם.

בית המוטור

מבנה דו-קומתי בלבה של חורשת אקליפטוס. חורשה זו היא אותה חורשה הנזכרת בשירה של נעמי שמר, כמושא געגועים נוסטלגי. הדומיה והתפאורה מדלגות באלגנטיות על בית המוטור, שהיה פעם מוקד רועש, והתגלגל לאחד מסיפורי הכלימה של תנועת הפועלים. לצד הבית ישנה באר רחבת ידיים ופינת מרגוע.

הבית נבנה בראשית המאה העשרים, וה'מוטור' שבו – מילה שחודשה לא מכבר ל'מנוע', פעל בדיזל ושאב מים מן הירדן לצורך השקיית מטעי התמרים במקום. מטע התמרים בשטח הזה נעקר והאקליפטוסים תפשו את מקומם. גם ה'מוטור' הפסיק את פעולתו.

תימני כנרת

במקום יושבו כבר בראשית המאה ה-20 מי שכונו 'תימני כינרת'. עולי תימן ששוכנו במקום, מתוך הנחה שהם מוכשרים לחקלאות. אלא שהתימנים שהובאו ככוח עבודה זול היו אמני צורפות, והועילו אך במעט לתנופה החקלאית. בשל יחס מתנשא של הפועלים, הם שוכנו הרחק מחוות כנרת, בכמה בקתות, כשרבם שׂוּכַּן בקומה העליונה. מצבם המחפיר השתפר כאשר הם פונו מן האזור ושוכנו חלקם בפאתי חדרה וחלקם בין מה שכונה אז 'מושבות יהודה' באז' גדרה.

אתר הטבילה ירדנית

הטבילה היא טקס החניכה לעולם הנצרי. הגם שאת הטקס ירשה הנצרות הקדומה מיהדות בית שני שהקפידה בטומאה וטהרה, הרי שבתיאולוגיה הנצרית היא קיבלה פירוש מחודש: אם נולדת ולא נטבלת, הרי, בעיני הנצרות, כאילו אתה נושא את חטא האדם הקדמון. רק הטבילה מטהרת אותך, ומכשירה אותך לקחת חלק בנצרות. טבילה במי הירדן נחשבה עוד בתק' בית ראשון לבעלת סגולות ריפוי. ודוגמה טובה נותן לנו הנביא אלישע בשלחו את נעמן הסורי לירדן להירפא ממחלת הצרעת.

קאצ'ר אל יהוד

אתר ההטבלה הקדוש לנצרים בארץ הוא כמובן בשפך הירדן לים המלח המכונה 'קאצר אל יאהוד', הנקודה בירדן בה על פי המסורת חצו בני ישראל את הירדן בהנהגת יהושע, ולאחר כ-1,200 שנה מוטבל שם ישוע הנצרי בידי יוחנן המטביל. משך מאות שנים נהגו הצליינים שפקדו את ארץ הקודש לבקר במקום ולבצע בו טקס טבילה סימבולי.

לאחר קום המדינה נמצא אתר ההטבלה המפורסם בשטח ירדן, והסתפח אל אתרי הצליינות הישראליים רק לאחר מלחמת ששת הימים. אולם השטח נפל באז' הגבול, וב-1981, הרבה לפני הסכם השלום עם ירדן הוחלט להקים אתר טבילה אלתרנטיבי בירדן, דווקא בקטע הצפוני, מדרום לסכר דגניה. אתר הצטרף אל שלל האתרים הנצריים ב'ארץ הגליל' ואף חסך לצליינים נסיעה של שעתיים לאורך הבקעה.

האתר כיום

התיירים הבאים לחלוק את חווית הטבילה במים הקדושים עם המשיח, יכולים תמורת מספר דולרים לקבל מגבת, וגלימה לבנה שבה הם נטבלים, ובסוף הביקור גם תעודה. מרבית המבקרים כבר הוטבלו לנצרות בילדותם, וכאן מתבצע מעין 'אישור מחדש' של הסקרמנט. אולם יש שאדם נטבל במקום בראשונה, ובייחוד הנצרים הבפטיסטים, המאמינים כי יש להיטבל רק בגיל בגרות ומתוך בחירה. עבורם האירוע מרגש ביותר, ופירושו לעבור את הטבילה הראשונה במימי הירדן, ממש כמו המשיח.

הגלימה הלבנה מייצגת את הטוהר. בעוד הקתולי מסתפקים בהזלפת מים על הראש, מקפידים האורתודוכסים לטבול את כל הגוף, ומאמינים שבכך הם מתים וקמים לתחיה עם ישוע. צליינים רבים באים עם בקבוקי מים ריקים, וממלאים אותם במי הירדן. מאחר שתכולת המים ניזונה רק מן המוביל המלוח ושפכי הישובים באזור נקווה שלפחות קדושתם עומדת להם כנגד דליחות וזיהום בקטריאלי.

קבר בובה

קורה שאנשים חומדים לצון, או מקימים קבר לחיית מחמד או בהמת בית על מנת לבטא רגשות חיבה אליה. קריאה כזו של אתר הקבר והמצבה של 'בובה', פרדה ששירתה את אנשי קבוצת כנרת, מחמיצה את כל הלך הרוח, והעולם הערכי והאידיאולוגי שעמדו מאחורי תנועת הפועלים בראשית המאה ה-20. כדי להבין זאת טוב יותר, נתבונן בפרק ב'רומן רוסי' מאת מאיר שלו, בו מקבל חמור זכות דיבור באסיפת החברים.

ביומנו של מוסקוביץ' מנהיג קבוצת הטבעונים, שחיה בקרבת מקום מתוארת תפילה שנערכה לשלומו של חמור בשם אדולף שהציל את חברי הקבוצה בכך שהצליח לגרור מטען כבד שכל החברים קרסו תחתיו. פירוש הדבר הוא שערך העבודה נתפס בעיני אנשי תנועת הפועלים כנעלה כל כך, שחמור מקבל כאן מעמד גבוה יותר מאשר מנהל החשבונות או החנווני משום שהוא לוקח חלק במאמץ היצור של הקולקטיב.

אודות המצבה

נביט שנית במצבה ונוכל לראות כיצד חלקו כאן חברי הקבוצה כבוד לאותה "פרדה מיתולוגית", ולא בכדי רשמו במפורט את תרומתה למשק: "שחרשה, קילטרה, ותילמה באדמת כנרת וסביבותיה בשנות העשרים והשלושים" (של המאה העשרים, כמובן). הבחירה היתה למקם את המצבה בלב החורשה שבין דגניה לכנרת, בלב השדות בהם עמלה. לימים כשנחפרו כאן בריכות הדגים הקפידו להשאיר סביב לקבר שטח נרחב למבקרים המהווה עד היום חלקת זיכרון מכובדת.

הקבר עומד בלב המסלול הציורי שבין בית המוטור ובית הקברות כנרת, שביל מקומי שהוא גם חלק משביל ישראל. המטייל בין בריכות הדגים יכול להתרשם משפע של עופות מים, כגון פרפורים, שרקרקים ושלדגים, כמו גם צמחיית אגמים ובה פטל, קנה, ועבקנה.

ברכת הטבעונים

בריכה שנחצבה ודופנה בהר כנרת ע"י קבוצה קטנה ותמהונית, שבין שאר האידיאלים של עמל ושיתוף החזיקה גם במשמעת של טבעונות. אין אנו יודעים מה בדיוק כללה טבעונותם, אם דיאטה צמחונית, או גידול אורגני גם של בעלי חיים, אם התנזרות ששורשיה בריאותיים או גישה הומאנית. אולם בראשית המאה ה-20 היא מצאה בנקל את מקומה בין שאר קבוצות החולמים וההוזים שישבו באזור.

בשנים האחרונות נתגלו יומניו של בחור בשם מוסקוביץ' שהיה מנהיג הקבוצה, והם שופכים מעט יותר אור על אפייה, בין השאר נודע שהחברים דבקו בצניעות והסתפקות במועט. עד כדי כך, שאת כל חמרי הבניה לבריכה, והתעלות שסביבה הביאו החברים על גבם מהלך 10 ק"מ מטבריה.

תיאור אחד ביומנים מוקדש לאירוע בו ניסו החברים לשאת יחדיו מטען מרשים אל המשק. החברים עמלו בפרך, אך את הגאולה הביא להם 'אדולף', שהיה החמור של הקבוצה. ומוזכר טקס שבו החברים נשאו תפילה לשלומו על מנת שיוכל להמשיך ולסייע להם להשלים את המלאכה.

הבריכה, השוכנת כיום בין מטעי זיתים, עשויה בטון, והיא מותאמת לאיגום מי גשמים, ומתמלאת היטב בשנים ברוכות גשם.