אודות המסלול

שביל ישראל ממיתר לבית היערן. מסלול בדרגת קושי בינונית. מתחילים ללכת בבוקר וההקפצה תהיה בסוף המסלול. המסלול רובו במגמת עלייה, לאורכו מספר עליות, חלקן תלולות.

סיפור דרך

בדרך ישנן מספר עליות. עלייה ראשונה קצרה ואינה משמעותית. כמוהה עלייה מס' 2. לפני תחילת עלייה מס' 2 משמאל נמצא בור מים בסמוך לשביל ואינו מסומן במפות.

עלייה שלישית מתחילה לאחר שחוצים את נחל אשתמוע. עלייה לעבר הר חירן. העלייה נמשכת כמה מאות מטרים מעט תלוללה. במחצית הדרך ישנם מספר עצי שיטים, המתאימים לעצירה.

לאחר חציית נחל יתיר מגיעים לכביש סלול. הליכה של כמה עשרות מטרים והשביל פונה בחדות שמאלה ויורד לעבר חורבת יתיר. לאחריה ממשיכים על דרך נוף, עד לירידה חדה מדרך הנוף לערוץ ומשם הדרת מטפסת לעבר בית היערן.

 

פרטים אודות הטיול

  • שם הטיול: שביל ישראל ממיתר לבית היערן
  • מועד הטיול:
  • אורך המסלול: כ-14.6 ק"מ
  • זמן הליכה משוער: כ-6-7 שעות
  • דרגת קושי: בינונית
  • שעת מפגש: 07:00
  • נקודת מפגש: במחסום מיתר
  • מחיר: 110 ש"ח
  • עלות ההקפצה: 25 ש"ח שמועברים ישירות לנהג

ציוד נדרש

  • נעלי טיולים יעודיות (לא נעלי ספורט) חובה!
  • 3 ליטר מים ביום חם נדרש 1 ליטר נוספים
  • אוכל למהלך הטיול
  • פנס

ניווט באמצעות וייז

ניווט באמצעות גוגל מפות

בור מים

המים היוו תמיד גורם מרכזי בעיצוב פני החברה האנושית בארץ ונופה.
 
תפרושת הישובים ונפחם הוכתבו מאות בשנים באופן ישיר מתפרושת מקורות המים ומידת ספיקתם. על פי אפיים: גדות נחלים, מעיינות, בארות ובורות נקבעו עתודות הצמיחה של כל ישוב. במקומות הצחיחים הפכה כריית הבורות לאומנות של ממש, והפליאו בה הנבטים שהשכילו לנצל את המילימטרים השנתיים הספורים בנגב הן לשתיה והן לחקלאות משגשגת.
 
את מרבית הבורות נמצא כמובן במקומות צחיחים או בפסגות הרים (ירושלים, צפת) בהם מי התהום אינם בנמצא. בניגוד לבאר, הנחפרת במקומות נמוכים וניזונה מאקוויפר מקומי, בור המים מתמלא תמיד ממי נגר – מי גשמים.
 

חציבת בורות המים

חציבת הבורות היתה מלאכה מפרכת וארוכה ונפרשה בשלבים ולאורך דורות, האבנים שנחצבו מן הבורות שמשו לרוב לבנייה. הבורות טוייחו בשכבות עבות למניעת חלחול, ונדרשה תחזוקה שוטפת של ניקוי וטיוח מחודש מדי עונה. בהתאם למקורות הנגר השונים נחפרו בורות בצורות שונות.
 
לרוב הבורות צורת פעמון: כך הקיבולת מקסימלית והפתח צר לצמצום האידוי וחדירת הלכלוך. לשם חציבה יעילה נדרש ידע הנדסי, והיה כמובן צורך לשמור על זווית חציבה מתונה על מנת למנוע התמוטטות.
 
נזכיר כמובן שנעשה שימוש גם במערות ובורות-טבעיים אם היו מותאמים ובנמצא. בני התקופות השונות הותירו לנו למורשת שלל בורות בעלי צורות שונות. נזכיר ביניהם את בורות הפעמון שעומקם מגיע לכדי 50 מ' ויותר בתל-מרישה (פארק בית-גוברין).
 
במצדה ובתל באר שבע למשל, ניתן למצוא בורות ענק בצורת תיבה שהיו מוצפים תוך שניות ממי שטפונות שנלכדו ותועלו אליהם בחכמה.
 

בורות המים תחזוקה

הבור לעולם אינו עומד לבדו, הוא נחפר בקצה של מערך תעלות. בישובים רבים (תל באר שבע, תל-ערד) נבנו כל הרחובות בשיפוע כשלאורכם תעלות ניקוז. הגשם נאסף אף במרזבים מגגות הבתים באופן שכל טיפת גשם בשטח העיר תועלה אל בור מרכזי. את נפילת המים לעומק הבור הקדים בור שיקוע קטן ושטוח שנועד לאסוף אליו את הבוץ והאבק.
 
בור השיקוע דרש גם הוא תחזוקה מתמדת לאחר כל מערכת גשמים, ובתום עונת הקיץ.
 
מעל פתח הבור הונחו לרוב סלעים מסותתים שבמרכזם חור הקרויים 'חוליה', שמנעו מאבק ולכלוך להיכנס פנימה. מעליה חיפוי עץ או קש, מלווה במערכת גלילה להורדת הדלי. 
 

בורות המים בתקופת המקרא

מקורותינו מלאים בציטוטים המתייחסים אל בורות המים. נזכיר שאדם מלומד במשנה משול ל'בור סיד שאינו מאבד טיפה', וביטויים נוספים כגון 'בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן'. לצד אלו נמצא איזכורים רבים של בורות ובארות בתנ"ך: "ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו ושתו איש מי-בורו". באופן טבעי היה הבור גם אמצעי כליאה נוח, דוגמאות לכך נמצא בסיפור יוסף, ירמיהו ואחרים.