מקור הצמח

עלינו לשאול את עצמנו כיצד הפך קקטוס, החרוט על סמלה של מקסיקו, שיוּצָא לראשונה מדרום אמריקה במאה ה- 16 ואין ידיעה על קליטתו במזה"ת לפני המאה ה- 18.

כיצד הפך הפרי שקוציו הזעירים נותרים בפה ובידיים זמן רב לאחר שחלף טעמו המתוק. לאחד מסימני ההיכר בנופו של הכפר הערבי ומאוחר יותר שם נרדף לילידי הארץ העבריים.

הצמח בתרבות

אם ניזכר בהנצחה הטלוויזיונית של הצמח בדמות 'קישקתא', נצטרך לשאול את עצמנו גם 'מה פתאום?!'. חלק מהתשובה טמון בתכונות הצבר, שמפגין יכולת אקלום בריאה והוא כידוע מתוק מבפנים וקוצני מבחוץ – מטאפורה מושלמת.

התאמה אקלימית

תכונה נוספת של הצבר שהוא צובר (ואולי מכאן שמו) מים בענפיו וכך מצליח לשרוד באקלימנו הצחיח וליצר פירות עסיסיים ללא השקיה.

אחד המנגנונים הוא פתיחה לילית של הפיוניות, בהיפוך ממרבית צמחי הארץ, המצמצת את איבוד הנוזלים.

באזורים צחיחים יצמיח הצבר את עליו במישור צפון-דרום, על מנת לצמצם את קליטת קרני השמש. למרות הנ"ל, תפוצתו בארץ אינה טבעית שכן בשל היובש בארץ נזקקים הזרעים לתנאים מלאכותיים על מנת לנבוט.

מבנה

מבנה השיח, שיכול גם להיקרא עץ ולהתנשא לגובה 5 מטרים, אינו טיפוסי לצמחיית הארץ. גבעוליו מתפקדים כענפים, נראים כעלים גדולים.  העלים עבים ובשרניים ומתפצלים זה מתוך זה מגיעים לרוב לאורך 40-50 ס"מ והם מכוסים קוצים נוקשים וצהבהבים.

באביב מניצים פרחים עטויים דורים ספירליים של עלי עטיף ועלי כותרת כתומים-צהובים.

פירות

הפירות מבשילים בקיץ. ואני סמוך שכולנו מכירים היטב את צבעם הבוער, טעמם הנפלא, ואת הקוצים שחודרים בעקשנות חרף כל אמצעי ההתגוננות האפשריים.