אודות פטר חמור

התורה מצווה על פדיון הבן הבכור. הן הבן הזכר והן שבעת החיות הכשרות נושאות קדושה. מחד הבן נפדה אך הבכור של החיות הטהורות אינו מחוייב בפדיון.

"וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ".

(שמות יג, יג)

מנגד החמור שהינו חיה טמאה מחוייב בפדיון. נשאלת השאלה הכיצד? התשובה לשאלה נמצאת בכך שקדושתו של החמור נסתרת, מכאן החמור זוכה שיתקיים בו פדיון הפטר.

בני ישראל והשה מוקפים קדושה וטהרה, החמור שכל חייו עסוק בחומר ומלווה את האדם משחר ההיסטוריה זכה לכבוד להיפדות. החמור מוגדר כבעל החיים הנחות ביותר (אף בדת הנוצרית מתייחסים אליו כך) החמור שירת את בני ישראל בעת יציאת מצרים, על פי המסורת נשא את הרכוש ואת הכסף.

ולדעת חז"ל זכה החמור מצוה זו משום שלקח חלק פעיל ביציאת מצרים.

החמור הכשר למצווה

החמור הכשר למצווה הינו עייר שנולד לאתון שחלו בה שני סימנים:  א. שלא שימשה כבהמת משא או עבודה. ב. האתון ביכרה לראשונה בחייה.

נדירות המצווה

בתקופת התנ"ך ועד למאה הקודמת, החמור היה בעל חיים נפוץ בשימושיו של האדם בכלל ובני ישראל בפרט. בתקופתנו אנו מגדלי החומרים והחמורים הינם מצרך נדיר, מכאן אין בנמצא אתונות המתאימות לקיומה של המצווה.

מצוות פטר חמור מתקיימת לעיתים נדירות, מכאן ההתרגשות גדולה בכל מקיימי המצווה והעדים לה.

טקס הפדיון

בעל העייר מחוייב לפדותו בשווה ערך: כסף או שווה כסף. המהדרין פודים את העייר כנגד שה (טלה). השה מוגדר כבעל חיים כשר וטהור הנושא קדושה.

בעל העייר מקשט את העייר בקישוטים צבעוניים וכן את השה. לעיתים אף מוכר תעודות השתתפות בעייר בכדי לחלוק את המצווה עם מאמינים נוספים.

במהלך הטקס הוא מציג את העייר בפני הכהן ואו האדמור, לאחר קבלת האישור, הוא מוסר את השה לידי הכהן. הכהן נושא את השה על כפיו, מציגו, ומאשר את קבלת הפדיון. הכהן יעשה עם השה כל אשר יחפוץ.

בעל אתון שיסרב לקיים את מצוות פדיון פטר החמור, מצווה על פי התורה לערוף את ראשו. עריפת הראש משולה לקשיות עורפו של בעל החמור והן של החמור.

התורה נתנה לבעל החמור שתי אופציות לקיום המצוה: או עריפת ראש העייר, והטעם לזה הינו סוד עמוק בפנמיות התורה, או פדיונו לכהן, והוא מה שעושים בפועל. אין עריפת העייר ענישה לבעל החמור או לעייר עצמו אלה כאמור אופציה אפשרית נוספת, שכמו שאמרנו טעמיה במעמקי רבדי הסוד של התורה.