מקור השם
כשאנו שומעים את השם 'מרווה מצויה', עולה מיד לנגד עינינו המרווה המשולשת, על עליה התמימים המאורכים וניחוחה המשכר, מתעורר זכרון טעם החליטה המהבילה ומוניטין של סגולות ריפוי וטקסי טיהור. באותו אופן אנו עשויים לחלוף על פני המרווה המצויה מבלי שנבחין בה כלל, או שנעלה על הדעת קשר לאחותה התמירה והריחנית.
הגם שהיא נקראת 'מצויה', היא אינה שכיחה יותר מן המרווה הדגולה, ומרוות ירושלים המכונה 'מוריה' ובוודאי שלא יותר מן המרווה המשולשת. למרווה המצויה מופע עלוותי שרוע.
מבנה
העלים משולשים, רחבים (6-8 ס"מ) בבסיסם ושפתם בעלת שינון גס, קצוות השיניים מעוגלות. העלה מקומט ופלומתי, אך אינו בשרני. חתך הגבעול מרובע, כמו במינים רבים של מרוות, ובכלל, כבת למשפחת השפתניים ישנם כמה מאפיינים מובהקים כגון עלים נגדיים, ניחוח חריף שמקורו בשמנים ארומטיים המופרשים מחלקי הצמח השונים.
את המרווה המצויה נפגוש ברוב אזורי הארץ, ואף באזורים מדבריים. היא פורחת מנוב' עד אפר', ובניגוד למרווה המשולשת והדגולה צבע עלי הכותרת בגון לילך-כחול עז. עלי הכותרת מאוחים לצינור, המהווה מלכודת לחרקים.
רבייה
בדומה לשאר סוגי המרווה גם למרווה המצויה 4 אבקנים. שניים מנוונים, ואילו שני האחרים מתפצלים לשתי אונות. כשהחרק דורך על האונה התחתית, שאין בה מאבק, הוא מכופף אליו את האבקן התלוי מעליו ושפע של אבקה מתפזר על גבו השעיר. ואכן, המרווה חביבה במיוחד על הדבורים.
מנגנון ייחודי למרווה המצויה מגן על האבקה מפני הגשם, ומאפשר מה שקרוי 'האבקה חבויה', כלומר שבימים גשומים במיוחד נותרת הכותרת סגורה, והאבקה פנימית מתרחשת בתוך הפרח.
השאר תגובה