אודות הסיור
בניגוד לשירי הילדים המכנים אותו ‘חג’ (“ט”ו בשבט הגיע חג לאילנות”, “ט”ו בשבט – חג היום לגן…”) ט”ו בשבט אינו עונה להגדרה ‘חג’. זהו יום טוב שאינו נזכר בתנ”ך אך מופיע במשנה בתחילת מסכת ראש השנה מתוך סדר מועד.
שם מונה הכתוב ארבע ראשי שנה: אחד בניסן – ראש השנה למלכים, לרגלים ולחודשים; אחד באלול – ראש השנה למעשר בהמה; אחד בתשרי – ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות ולנטיעות ולירקות; ואחד בשבט – ראש השנה לאילן אליבא דבית שמאי, בית הלל אומרים בחמישה עשר בו. וכיוון שמרבית המסורות הנהוגות בידינו כיום הולכות אחר בית הלל, גם כאן בחרנו ט”ו בשבט ויש לכך טעם נוסף אך תחילה הבה ונעמוד על משמעותו של התאריך.
לציון תחילת שנה או חודש ישנו תמיד טעם מעשי. הנה לדוגמא עד לפני מספר שנים חושבה שנת המס בארץ דווקא מחודש אפריל. ממש באותו אופן מתחילה ‘שנת האילן’ בט”ו בשבט. ההשלכות המעשיות של התאריך נגזרות מסדרת מצוות המאוגדות בכותרת ‘מצוות התלויות בארץ’, הכוללות מעשרות, ערלה, טבל שביעית ועוד שהן לצרכי מיסים חברתיים ודתיים.
כך למשל עץ שניטע אסור לאכול מפירותיו במשך שלוש שנים והם מכונים ערלה. בשנה הרביעית, יש לאכול מן הפרי בירושלים בבית המקדש ומן השנה החמישית אין הגבלה. את החיץ בין השנים הללו מספק לנו ט”ו בשבט והלכות אלו נשמרות בקפידה עד היום. כך גם לגבי מעשרות שיש להפריש לעניים, לכהנים וללווים, וכמובן – שנת שמיטה. הפירות שהבשילו לפני ט”ו בשבט שייכים לשנה אחת, אלו שיבשילו לאחריו נספרים ביבול השנה הבאה.
ומדוע ט”ו בשבט ולא כל תאריך שרירותי אחר? כיוון שבזמן זה על פי רוב, כבר כלו עיקר ימות הגשמים, והפירות מתחילים להבשיל שנאמר: “ועולה השרף ונמצאו הפירות חונטים מעתה”. ובאשר למחלוקת הילל – שמאי, שמאי זיהו את הבשלת הפרי המוקדמת, והילל המתינו בסבלנות להבשלת הפרי גם באזורי הארץ הקרים יותר.
כמצווה התלויה בארץ שכב התאריך בנפתלין שנים רבות עד שהחלו האשכנזים לציינו. הם נהגו לאכול פירות מן הארץ ולברך עליהם. לפני כ-400 שנה תיקן ר’ בנימין הלוי מצפת את סדר ט”ו בשבט והנחיל אותו בהדרגה גם לקהילות ספרד. זהו טקס חגיגי בעל ארבע שערים כנגד ארבע עונות, הוא כולל קטעי קריאה וברכות, וכמו בסדר פסח גם כאן שותים ארבע כוסות. מתחילים ביין לבן המסמל את הטבע ה’רדום’, ואוכלים מן העצים שבעת המינים.
יין ורוד בהיר מסמל את הטבע המתעורר ומוסיפים עליו אתרוג ותפוח. יין ורוד מסמל את המאבק בין ימים גשומים ובהירים ועמו אוכלים אגוזים, שקדים, חרובים ואגסים. מקנחים ביין אדום – המסמל את העצים המניבים פריים. הגרסאות משתנות מעט מעדה לעדה.
אנשי העליה הראשונה, שהיו שומרי מצוות, שמחו על ההזדמנות לחזור ולקיים מצוות התלויות בארץ. וקבעו את ‘כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל’ לט”ו בשבט. וכך הפך ט”ו בשבט אך לפני קצת יותר ממאה שנה לחג הנטיעות הרשמי.
מוזמנים להצטרף לטיולי ט”ו בשבט | סדר ט”ו בשבט – ארץ הצבי טיולים
השאר תגובה