אולי הצמח המשמעותי ביותר בתרבות האדם משחר ימיו. שכן אלפי שנים בטרם ידע קרוא וכתוב כבר ידע להבחין בסגולותיו הנפלאות של פרי הגפן. להפיק יין לצרכי פולחן וחברה, צימוקים כמקור עתיר אנרגיה לימות החורף, ליהנות מן הענבים ולבשל את העלים.
 
וכמובן בל נשכח את צלה של הגפן שהקנה לה מקום כמטאפורה של ימי רגיעה ושגשוג 'איש תחת גפנו…'. אין זה מתמיה שהגפן נזכרת עשרות פעמים בתנ"ך, בארון הספרים היהודי, ובכתבי קודש של תרבויות עתיקות ובנות ימינו במגוון הקשרים רחב.
 
נזכיר כאן את בתי הכפר פקיעין, בו דרו בכפיפה מאות שנים בני כל הדתות בארץ, שהגפנים משולבות ביסודותיהם ומבצבצות מן הקירות והגגות.
 

חלקי הגפן

בהיבט הבוטני, הגפן היא מטפס ממשפחת הגפניים. סוג ובו מינים רבים, אלפי זנים ותת-זנים. הגפן הפורייה היא דו-ביתית. חלק מן הזנים (בעיקר ביבשת אמריקה) הם חד-ביתיים ופריים אינו מתפתח לכדי עינב.
 
הגפן מלבלבת בראשית האביב ומתחילה להצמיח את ענפיה המכונים זמורות, שיכולים להתארך ב-4 מטרים ויותר במהלך הקיץ (כ- 3 ס"מ ביום!). הזמורות עשויות פרקים הצומחים בזווית מסויימת אלו כלפי אלו ומגדילים את פרישת הענפים. בקצה כל פרק קנוקנת בעלת כח אחיזה רב המאפשר לגפן לטפס לגבהים של עשרות מטרים.
 
בראשית הסתיו הגפן קמלה, ענפיה הירוקים מתכסים קליפה מעוצה וילבלבו שוב באביב הבא.
 

דריכת הענבים

הגפן מגדלת פרחים זעירים המתאימים להאבקת רוח. פירות ראשונים יופיעו בשנה השניה, ובשנה השלישית (לעיתים רק ברביעית) כבר תהיה כבדה באשכולות ענבים. קליפת העינב קרויה זג, וגרעיניו קרויים חרצנים.
 
את דריכת הענבים בגת נהגו עד למאה שעברה לעשות ברגליים יחפות ע"מ שלא לשבור את החרצנים כדי שניתן יהיה לסנן אותם מן היין. בציר הענבים נמשך לאורך כל הקיץ.

גידול הגפנים, אחד הענפים העתיקים בעולם הוא תחום רחב ומורכב. הוא כולל טכניקות השבחה, תמיכה, זימור וכיוצא באלה. זני גפן שונים נזכרים כבר במקרא וימות הבציר והבשלת יין ההילולים היוו תמיד סיבה למסיבה.