עין אל קף | עין אל קוף


תודות

תודות ליוני גולני ולחבריו שבעמל רב שיפצו  את מעיין ויצרו פינה קסומה בהרי ירושלים. ולדן גולני על המאמר המרתק.


מקור השם

I amבמפה בריטית של סקר פלשתינה המעין מסומן ונקרא    Ein el Quff

גם קטע נחל שורק הזורם בסמוך למעין נקרא ואדי עין אל קף  W. Ein el Quff
במפות הישראליות הראשונות שהופקו לאחר קום המדינה מופיע המעיין בעברית בשם "עין אל-קף" למרגלות המעיין מסומן המטע שהיה שייך לתושבי חרבת לוז.
היום נמצא במקום מכון הטיהור. הכביש הוסט ממקומו קרוב יותר למעין.
במפות משנות השישים ואילך, המעין וחרבת לוז נעלמו לחלוטין מהמפות. (ראה דף מפת סימון שבילים)
בחיפושי אחר רמז לפשר השם אל-קף, דיברתי עם דוברי ערבית, חיפשתי במילונים ואף שאלתי מספר ערבים.
באנגלית כתוב Quff  כולמר פ דגושה.
במילון ערבי השורש קפפ = סל טנא בדומה לביטוי העברי "קופה של שרצים" כלומר סל של שרצים.
התכתבתי עם ה- P.E.F(Palestine Exploration Fund) – החברה הבריטית לחקר פלסטינה, בנוגע למידע אודות המעיין ולגבי מקור השם.
האוצרת החזירה לי תשובה תוך ימים ספורים:
Dear Yoni,
The only recorded  spring I can find with the same name is 'Ain el Kuf' (the spring of the margin), which is about 4 miles northwest of Hebron. It appears on Sheet 21 (grid ref. KW) of the Survey of Western Palestine (1880). There is no further information attached to this in the records.
Best wishes,
Felicity Cobbing
Curator
Palestine Exploration Fund
2 Hinde Mews, Marylebone Lane, London
ייתכן וההסבר הזה מתאים – "המעין שבשולי (היקף) הכפר" אולי כמו בהיקף של הסל.

כפי שרואים במפה (ראה דף "המפה הבריטית") המעין נמצא בקצה תחום הגבול של הכפר. text block. Click edit button to change this text.


הגעה לעין אל קף

למגיעים מכביש מס'1, פונים במחלף הראל לכיוון הסטף כביש מס' 3966, בצומת הסטף ממשיכים עם הכביש לעבר צומת עין כרם כביש מס' 396. בצומת כרם פונים לעבר הישוב אבן ספיר כביש מס' 386. ממשיכים בנסיעה כ-7 ק"מ לאחר נקודת ציון מס' 9,  נגיע למכון הטיהור שמימין, נמשיך עד לקצהו המערבי מרחק של כחצי ק"מ ונבחין במחסום, נבצעה פרסה בזהירות, נחזור עשרים מטר ומימין נבחין בטרסות המובילות במעלה ההר. נחנה את הרכב ונטפס במדרגות ובשביל עם נטיה מערבה כעבור כ-30 מטר נפגוש במעיין.


המפה הבריטית

מתוך מפה זו מצאנו את שם המעין עין אל-קף, ואת שמו של הכפר חרבת לוז אליו המעיין היה משויך.
השמות במפה מתבססים על נתוני מפת סקר פלשתינה של הצבא הבריטי משנת 1878.
מפה זו הודפסה שוב על ידי צה"ל במהלך מלחמת השחרור. מפה כזו שמשה את חטיבת הראל במבצע "דני" בעת כיבוש חרבת לוז.
הצבעים השונים של חלקי המפה נובעים מכך שחיברנו גיליונות שהגיעו ממקורות ומהדפסות שונות.
(תודה לאורי  דוידוביץ שסייע באיתור המפות ובזיהוי המקומות)


הכפר חורבת לוז במלחמת השחרור

במלחמת השחרור (בחודש יולי 1948) החליטה הממשלה להרחיב את פרוזדור הגישה לירושלים.
תוכנן מבצע סודי בשם "מבצע דני" לכיבוש השטחים שבין העיר רמלה ללטרון. מטרת המבצע הייתה הרחבת פרוזדור הגישה לירושלים. משדלף שם המבצע לעיתונות הוחלף שמו למבצע "מיקי", אך השם שדבק למבצע בספרי ההיסטוריה נשאר "מבצע דני".
 
כיבוש הרכסים בהם שוכנת חרבת לוז הוטל על חטיבה 10 (הראל) של הפלמ"ח שהוקמה רק מספר חודשים לפני כן, מפקדה הראשון היה יצחק רבין. החטיבה הטילה על גדוד 6 את משימת כיבוש חרבת לוז. פלוגה ב' של הגדוד שלחה 2 סיירים למשימת איסוף מודיעין בכפר סטף וכנראה לתצפית לעבר חרבת לוז. הסיירים יצאו בלילה שבין 13 ל-14 ליולי.
זה לשון המברק שנשלח ממטה החטיבה:
2 סיירים סיירו אמש 13.7.48 בשטח בין לסטף (כך במקור)
נמצאו סימנים המעידים שאנשי הכפר גרו בלילות ליד המעין.
סטף ריקה. הסיירים נתקלו בערבי ופצעוהו.
(מתוך יומן המבצעים,
ארכיון צה"ל תיק 417/1046/1970 דף 462)
נשאלת השאלה מדוע נטשו תושבי הכפרים סטף וחרבת לוז לפני בוא הצבא –
בימים שלפני כן נכבשו הערים רמלה ולוד. זרם פליטים גדול (70,000) החל לזרום במעלה הרי ירושלים ועבר בסמוך לכפרים. השמועות על תנועות הצבא הישראלי נפוצו בקרב תושבי הכפרים וגרמו לבהלה רבה. בלילה לפני כן ב12 ליולי, נכבש הכפר צובא על ידי גדוד 4. הכפר שולט היטב על הרכס בו שוכנים הכפרים סטף וחרבת לוז. משהבינו תושבי הכפרים שהם מוקפים כוח יהודי הם קמו כאיש אחד והצטרפו לזרם הפליטים שנע מזרחה.
 
חרבת לוז מוזכרת שוב ביומן המבצעים של חטיבת הראל בהקשר של ביקור משלחת האו"ם בכפר:
לגדוד 4 מטה הראל פלמ"ח 30.9.48  1680/48
מחר בשעה 09:30 יערך סיור אנשי או"ם בשטח של חרבת-אל-לוז וסטף.
בהתאם לכך על גדוד 4 לתפש משלטים מעל חרבת אל לוז ועל הגבעה דרומה מסובא  וכן לסרוק את שטח הכפרים הנ"ל. אשר קבלת ההודעה והביצוע. את האנשים יש להחזיק במשלטים עד גמר הביצוע. קצין מבצעים.
 
(מתוך יומן המבצעים של החטיבה,
ארכיון צה"ל תיק 417/1046/1970  דף 5)

 


תיק מודיעין של ש"י על חורבת לוז

בארכיון ההגנה בתל אביב נמצא "תיק הכפרים" של הש"י (שירות ידיעות של ההגנה) תיק שבו נאספו ידיעות מודיעיניות מפורטות על הכפרים הערביים. לאנשי המודיעין הייתה כרטסת נושאים אותה היו צריכים למלא על כל כפר. ביום 22.5.1945 הוכן תיק מפורט על חרבת לוז. המעין עין אל-קוף נמצא בתחומי הכפר.
המידע על הכפר כולל פרטים על דרכי הגישה, מקורות המים, בתי הכפר, הקרקעות, התעסוקה, החמולות ועוד. להלן קטעים מתוך תיק הכפר חרבת לוז.  (תודה מיוחדת למר שמרי סלומון מארכיון ההגנה)
 
תושבים מספרם: 500 איש.
מספר הגברים בגיל  18-48: (הכוונה לגיל לוחמים)  50 איש.
 
חמולות:
א) דאר שכלה מספרם: 250 איש. ראשם: ג'אבר חסן (מכונה אבו טביח)
ב) דאר יחיא מספרה: 250. ראשה עלי ענקיר.
שניהם נוטים למפלגת המופתי.
 
מטעים:  700 דונם זיתים (הנותנים 300 כד שמן לשנה) גפנים תאנים ועצי פרי שונים כגון אגסים ומשמשים וזולתם המכניסים כאלף לא"י לשנה. שאר גידולים: 1300 דונם אדמות חורף נזרעות: חיטה, שעורה, עדשים, פולים, וזולתם.
 
בעלי חיים:  500 כבשים, 100 בקר ושאר בהמות.
 
הכפר במאורעות: (הכוונה למאורעות 1938-39)
רוב צעירי הכפר השתתפו במאורעות השתתפות פעילה. יצא מהם מפקד בשם ג'אבר חסן, המכונה אבו טביח (חמולת שכלה) בן 45. היה אסור בזמנו.
מלבדו היו פעילים במיוחד
1) אחיו רדואן חסן אבו טביח בן 35. היה אסור.
2) מחמוד חלף (חמולת יחיא) בן 50. היה אסור.
3) כולם עמדו תחת פקוד עבד אל-קאדר אל-חוסייני.
 
נהרג מהם איש בשם עלי חסן ג'אבר, אחיו של אבו טביח בן 35 שנה כשהתפוצץ מוקש בשעה שטמן אותו למכוניות הצבא בכביש ירושלים – יפו.
 
נשק: מסרו לממשלה 10 רובים בכוח. כעת יש להם 20 רובים.
 
בעת ניקוי הבור בעין אל-קף נמצא בתחתיתו
תרמיל של כדור עליו יש חותמת משנת 1939.


צאצאי התושבים

חיפשנו צאצאים לתושבי חרבת לוז שיוכלו לספר לנו על המעיין.
חיפוש באינטרנט העלה דואר אלקטרוני של מוראד המתגורר בירדן והוא בנם של יוצאי חרבת לוז.
הוא שמח מאוד להתכתב. לפניכם קטעים מתורגמים מאנגלית מתוך חליפת מכתבים בשנת 2004
 
הורי זקנים מאוד. אבי נולד בשנת 1923 ואמי נולדה בשנת 1932 הם התחתנו למיטב ידיעתי ביריחו. הם עזבו את חרבת לוז בשנת 1948, הם הלכו ליריחו ומאוחר יותר לעמאן שם אנחנו מתגוררים עכשיו. אנחנו חיים באושר בירדן.
אני נולדתי, גדלתי, ולמדתי באוניברסיטה בירדן. למעשה אני ירדני גאה
ואינני יודע הרבה על כפר הולדת הורי.
 
ביקרתי בסטאף אך לא ביקרתי בחרבת לוז כי לא מצאתי את המקום. לסטאף יש דברים בולטים כמו הבריכה ושלטי הכוונה אבל לחרבת לוז אין כלום. (ביקרתי במקום עם מנהל סניף הבנק ברמאללה כאשר ביקרתי בסניף הבנק ברמאללה) למנהל הסניף לא היה מושג איך להגיע ולקח לנו 7 שעות להגיע לסטאף.
אינני יודע הרבה על אורח החיים הפלשתינאי פרט לכך שהם היו פשוטים. עבודתם הסתמכה על חקלאות ועופות והם חיו חיים פשוטים. כפי ששמעתי מהורי הגברים היו נפגשים בכיכר הכפר בימי הקיץ לשיחות ושירה עד חצות ואז התפזרו איש לביתו. שמעתי מהם על עין אל-קוף אבל באמת אינני יודע הרבה על כך.
 
בקשר להורי באמת אני לא אוהב לשוחח איתם על הימים ההם כי אני יודע שהם סבלו כאשר עזבו את אדמתם. למשפחתי לא קרה כלום איש לא נהרג.
אבל עבורך אני אשאל אותם על חוויותיהם כאשר אפגוש אותם.
הורי גרים במרכז העיר עמאן. הם ביקרו אותי בסוף השבוע ושאלתי אותם על עין אל-קוף, הם סיפרו שהמעיין היה שייך לתושבי חרבת לוז. הם השתמשו במעין לרחצה, שתייה, להשקיית בעלי החיים ולחקלאות. מעיין עין אל-קוף היה שייך לכל המשפחות במשותף. הם נהגו להכניס מקל מדיד בתוך בור המעיין כדי לשלוט על כמות זרימת המים לכל חלקה משפחתית.
 
אבי היה מופתע כשהתחלתי לספר על המקומות במפה ששלחת של חרבת לוז. הוא תיקן כמה דברים למשל במקום שכתוב מרוד צריך להיות ערוד וכרם-נימר היה שייך לתחומי חרבת לוז ולא כפי שבמפה.
 
הרשה לי להציג את עצמי,
נולדתי בירדן בשנת 1964 ואני מתגורר בעמאן. (מצורפת תמונת ביתי)
אני עובד בבנק במחלקת מחשבים בתמיכה וניתוח עסקי.
אני נשוי באושר לאשתי יש לנו ארבעה ילדים (שלושה בנים ובת)
אוסמה בן 12, חנין בת 9, עבדאלה בן 6, ומוחמד בן שנה.
 
אני תקווה שנחיה זה עם זה בשלום
נלמד לכבד זה את זה (יהודים, נוצרים, מוסלמים)
אם אבוא לירושלים אני מבטיח לבקר אותך
איחולים לבביים ונאחל עתיד טוב לנו ולילדנו
 
שמור על קשר
מוראד חאלף

 


שקד מצוי


מטבע מחורבת קף

המטבע נמצא על ידינו באפריל 2005, על הדרך העתיקה המובילה לחרבת לוז, סמוך לפאתי הכפר.
המטבע מהתקופה העותומאנית,  בערך של 20 "ביארה"
 
תיאור צד איור:
במרכז מוקפת במחרוזת נמצאת הטוגרה (בתורכית = סמל, חותמת) של הסולטאן השליט בתקופת הטבעת המטבע, מוחמד החמישי רשאד.  הטוגרה בכתב מעוטר כוללת את התואר "חאן", את שם הסולטאן ומסתיימת בתואר "המנצח תמיד" מוצאפיר דאימה.
מימין מעל לחותמת כתוב שמו של הסולטאן רשאד (פירוש השם = תבונה)
מתחת לחותמת כתובה המילה "שנה" והספרה 6, כלומר השנה השישית לשלטונו של הסולטאן רשאד.
מחוץ למחרוזת על שפת המטבע כתוב "חוריה, מוסאוה, עדאלה" (תרגום: "חופש, שוויון, צדק)
 
תיאור צד הערך:
במרכז המטבע הערך 20 בספרות ערביות. הלירה התורכית מחולקת ל100 קורוס. כל קורוס מחולק ל40 ביארה. כלומר המטבע הזה שווה לחצי קורוס.
על המטבע מופיעים שני תאריכים. תאריך עליית הסולטאן רשאד לשלטון, בשנת 1327 להיג'רה (הספירה המוסלמית) שנה זו מקבילה ברובה לשנת 1909 לספירה האזרחית. הספרה 6 מתחת לחותמת בצד האיור מציינת שהמטבע הוטבע בשנה השישית לשלטונו של רשאד. כלומר שנת 1914.
1914 היא שנת פרוץ מלחמת העולם הראשונה. (אולי שימשה המטבע לתשלום משכורת לחייל בצבא התורכי שחזר לכפרו). שלוש שנים אחר כך בשנת 1917 כבש הגנרל הבריטי אלנבי את ירושלים ובכלל זה את אזור הכפר.
 
החור בתחתית המטבע:
עם כיבוש ירושלים על ידי הצבא הבריטי, איבדו המטבעות העותומאניים את ערכם. נשים נהגו לקשט עצמן עם שרשרת של מטבעות על המצח, על הצוואר, על היד ועל הרגל. נראה שלמטבע זו היה שימוש משני של קישוט לאחת מנשות חרבת לוז. היא ניקבה חור במטבע כדי להשחילה על מחרוזת קישוט.
תודה מיוחדת לאלעד ארצי שסייע בפענוח סודות המטבע.

 


מחקר מיקרו־גאוגרפי-היסטורי על יישובים חקלאיים בהר־איתן  דן גולן ורות קרק

מבוא
שלושת מחקרינו הקודמים (ברק וקרק, תשס"ד; שי, בן-ציון וקרק, תשס"ו; קרק ושי, תשס"ז), התמקדו בכפר הערבי צובא, ובמבנים לא־ידועים שנבנו מחוץ לחומת ירושלים במאות הקודמות, והשפעתם על הנוף, תוך הצגה של שיטות מחקר במיקרו-גאוגרפיה־היסטורית.1 מאמר זה יתמקד ביישובים הכפריים שנעלמו בהר־איתן. מחקר מיקרו גאוגרפי־היסטורי, המאמץ שיטה של חתך אורך, תוך שילוב סיווג והצלבת מקורות, מציג דוגמה נוספת של התרומה האפשרית של שיטה זו לחקר נופי משאר (רליקטים) של תקופות עבר, שנותרו בשטח כעדות אילמת לימים עברו ולשלבי התפתחותו של הנוף הקיים היום.
במסגרת מחקר זה פותח המודל המתמטי "הערכת מהימנות", המשמש להערכה אובייקטיבית על מהימנותם של נתונים. המודל מבוסס על תהליך של סיווג מקורות והצלבת מידע ממקורות בלתי תלויים, תוך מתן ערך מספרי למקורות שונים; רליקטים, תיעוד ארכיוני, תיעוד מוזיאוני, אוספים, עיתונות, תצלומים, תצלומי אוויר, מפות, ספרות, ראיונות ועבודת שדה. השילוב של הערכה מספרית והצלבת מידע מאפשר לקבוע אמות מידה מתמטיות לכל פריט מידע. יידונו היתרונות והחסרונות של השימוש במודל המוצע למחקרים גאוגרפים־היסטוריים. באותם מקרים בהם התעוררה שאלה לגבי מידת המהימנות של נתון, הסתפקנו בציון אחת משלוש דרגות המהימנות באופן מילולי – נמוך, בינוני, גבוה. אנו מקווים כי המודל יתרום לבחינת האפשרות של ביסוס מחקרים קיימים, והשוואה בין מחקרים גאוגרפיים־היסטוריים במודל מתמטי.
הערות
1. סדרת מחקרים אלו מונה עד כה חמישה מאמרים שהתפרסמו בקבצים השנתיים "מחקרי יהודה ושומרון". תחילתו של המחקר הנוכחי בממצאים שמצא יוני גולן, בהם מטבע מהתקופה העות'מאנית, תרמיל רובה משנות ה־30, מערכת חקלאית סביב המעיין "עין אל־קף" (נעלם מהמפות ונעלם מן העין תחת מעטה הסבך). שיפוץ המעיין והמערכת החקלאית שסביבו שנעשו על־ידי יוני וחבריו, הניעו את תחילתו של מחקר זה.
• המאמר התקבל לפרסום בקובץ הבא של מחקרי יהודה ושומרון כרך י"ז 2009


הר איתן

הר־איתן (בשמו הקודם Adh Dhahr, שמשמעו גב ההר), מתנשא לגובה של 788 מעל־פני־הים. הר־איתן הוא אחד ההרים הנישאים ממערב לירושלים סמוך לפרק סטף. ההר מוכר בעיקר הודות לנוף ההיקפי הנשקף מפסגתו, ממנה ניתן לצפות מהים־התיכון במערב עד ירושלים במזרח, ומרמאללה בצפון עד לבית־לחם בדרום. סביב ההר עשרות דונמים של טראסות חקלאיות נטושות, שעל חלקן עצים מניבי פרי עד היום. בגלל מיקומו בקרבת ירושלים והנוף הנשקף ממנו, משך אליו הר־איתן חוזים ויזמים רבים שחמדו את ההר להקמת פרוייקטים לאומיים, בהם – בסיס צה"ל, שדה תעופה לירושלים, בית־קברות לירושלים, מחצבת חרסית, שכונת וילות, מצעד צה"ל בשנת היובל, המוזיאון הלאומי למערכות ישראל, ויער זיכרון לחללים. ההר מוכר גם בזכות דרך הסובבת אותו שהכשירה הקק"ל, ומשמשת כיום רבבות מטיילים, ספורטאים ורוכבי אופניים.
פחות ידועה היא העובדה שבתחומי ההר היו יישובים למן התקופה הכלכוליתית, דרך התקופה הרומית, ויישוב ערבי במשך מאות השנים האחרונות, עד שניטש על־ידי תושביו במהלך מלחמת העצמאות וחדל להתקיים. הכפר הערבי נקרא ח'רבת אל־לוז (בערבית خربة اللوز). היישוב הישראלי האחרון במקום שקיומו היה קצר מועד, הנו כפר מטעים בשם אבטח/לוזים. הכפר הוקם בשנות ה־50 על־ידי עולים מתימן שסבלו בו תלאות רבות. השרידים בשטח מועטים, וכן מועטים ביותר הנתונים בתיעוד הגאוגרפי־היסטורי.


ישוב יהודי קדום

בשנת 1992 נערך סקר ארכאולוגי מקיף בהר־איתן, בראשותו של ארכאולוג מחוז יהודה  מר דני וייס. הסקר הוזמן על־יד עמותת הר־איתן כהכנה לקראת הקמת "המרכז הלאומי למערכות ישראל", שהקמתו בוטלה בסופו של דבר. במסגרת הסקר נאספו ממצאים וחרסים המעידים שהר־איתן היה מיושב בתקופות הכלכוליתית, הברונזה התיכונה 2ב, הברזל ג, ההלניסטית, הרומית, הביזנטית, הערבית קדומה, והערבית (וייס, 1994).
 
בסקר של "הקרן הבריטית לחקר ארץ־ישראל" (Palestine Exploration Fund – PEF) צויין בתמציתיות רבה: "היישוב Khurbet el Loz נמצא במצב של הריסות, מערות הקבורה מיושבות, נישות הסרקופגים שבורות, נמצא מגדל שמירה עתיק ליד שרידי חומות אבן, ואבן ריחיים במדרון ההר" (Conder & Kitchener, 1881, 119). במפת הסקר צויינו  Tombs(קברים) צמוד ליישוב .
 
בסקר־שטח שערכנו נמצאה מערכת של מערות חצובות ששימשו לקבורה ולמגורים, כלים חקלאיים קדומים, גת מרוצפת בפסיפס, קירות אבן קדומים, ועמוד שיש.
המחקר הנוכחי התמקד באוסף הרליקטים שיש בהם משום רמיזה לאפשרות של קיום יישוב יהודי קדום בתחומו של הר־איתן. בקבר שיח' אחמד אל־בוח'תייארי שנמצא כיום בתחום חוות עזים (בבעלות שי זלצר), נמצא עמוד סוגר עשוי שיש מעוטר.
 
עמוד שהותקן כמשקוף כניסה נמצא בשימוש משני, והובא, ככל הנראה ממקום אחר. ייתכן גם שהעמוד הוא שריד ממבנה קדום שנבנה במקום, ואבניו שימשו לבניית קבר השיח'. אבני שיש במידות ובעיצוב זהה, נמצאו בכנסיות ובבתי־כנסת באתרים שונים.
בהר־איתן יש מספר ניכר של בורות מים חצובים בסלע, המאופיינים באבן שפה מעל פתח הבור. בור מים אחד שונה מכל שאר הבורות בהר, הוא נקרא בפי המטיילים "בור איתן". אל בור זה נחצבו שש מדרגות, והוא שימש ככל הנראה כמקווה טהרה. השימוש במקוואות ביישובים יהודיים החל במאה השנייה לפנה"ס והתפתח לאחר חורבן הבית בתקופת המשנה והתלמוד. חלקם מוקמו ליד מתקנים חקלאיים, כדי לעמוד בדיני הטהרה הנוגעים לעובדים שעוסקים בהכנת שמן ויין (רייך, תש"ן 336-334). בהר־איתן נמצאו מתקנים חקלאיים ששימשו להכנת שמן ויין. השילוב של עמידה בתנאים, מיקום הבור בסמוך למתקנים חקלאיים לייצור שמן ויין, ובמיוחד העובדה החריגה שאל בור זה מובילות שש מדרגות שנחצבו במיוחד, מאפשרים לקבוע ברמת מהימנות בינונית שייתכן ובור זה שימש כמקווה לאוכלוסייה בימי הבית השני.
בעדות בעל־פה של גידי בשן איש הקק"ל שמתגורר בסטף, נמסר שהוא מצא מטבע בהר־איתן. המטבע זוהתה כמטבע מתקופת המרד ברומאים (ראיון, בשן, 2005). לפי שי זלצר, בעל חוות העיזים בהר־איתן, עובדיו מצאו במקום ראשי חץ מהתקופה הרומית (ראיון, זלצר, 2005).
לא נמצאו סימוכין אחרים לקיומו של יישוב יהודי קדום בהר־איתן, וגם לא נמצא איזכור כלשהו ליישוב בעל שם דומה לשם הערבי ח'רבת אל־לוז. נבחנו שמות נוספים של אתרים בהר־איתן כפי שמופיעים במפות קדומות, ולא נמצא קשר בינם לשם כלשהו מהמקורות היהודיים. גם ברשימת היישובים המופיעים במפת מידבא לא נזכר יישוב במקום זה. מן הראוי להזכיר את המקום שבו חלם יעקב: "ויקרא את שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה" (בראשית כח:יט), וגם בתיאור מהלך הגבול בין שבט בנימין לאפרים: "ויצא מבית־אל לוזה" (יהושע טז:ב). הקשו הפרשנים כיצד זה יצא הגבול מבית־אל לוזה אם אלה שמות שונים לאותו מקום? למרות חילוקי הדעות בין הפרשנים לגבי מיקומה של לוז, אין ספק שיש לזהותה סמוך לבית־אל מצפון לירושלים (שפירא, תשס"ח), ולא עם ח'רבת אל־לוז בהר־איתן.
להלן הממצאים שנמצאו במקום: מטבע מתקופת מרד החורבן, ראשי חץ מהתקופה הרומית, עמוד סורג עשוי שיש מהתקופה הרומית, מערות קבורה שאולי שימשו לקבורת יהודים, בור מים עם מאפיינים של מקווה. לאור זאת ניתן לקבוע ברמת מהימנות בינונית, שבהר־איתן התקיים יישוב יהודי בשלהי תקופת הבית השני.


קטע מתוך מפת סקר PEF עם סימון Tombs קברים
מקור: מפת ירושלים גליון 17 בקנ"מ 1:63,360
מהדורת הדפסה של שנת 1917  שנערכה על סמך מפת הסקר (P.E.F  – Conder & Kitchener 1878)
 
עמוד שיש בשימוש משני בהר איתן
מקור:  הכניסה לקבר שיח אל-בוח'תייארי בהר איתן,
צילום דן גולן , יוני 2005

 


הכפר הערבי חורבת אל לוז

גבולות השטח החקלאי של הכפר ח'רבת אל-לוז, מודגשים על ידנו. גבולות הכפר משתרעים על 4 גיליונות, שאוחדו מ4 מהדורות הדפסה שונות
מקור: גיליונות ממהדורות שונות, שורטטו על סמך הסקר הבריטי בקנ"מ 1:20,000 משנת 1933


מסלולי מסעות רובינסון בהרי ירושלים בשנים 1838-9 1852 כפי ששורטטו על גבי מפת קיפרט.
מקור:  קטע ממפת קיפרט שנערכה על סמך
מפת רובינסון

 

 

 


השוואת מיקום ח'רבת אל-לוז במפת רובינסון, למיקומה במפת PEF ובמפה עכשווית
מקור:   מצד ימין – Kiepert 1857, P.E.F 1878,  ומפ"י 2005.
 


התפתחות היקף אוכלוסיית הכפר ח'רבת אל-לוז  בשנים 1870-1945
מקור: מעובד מתוך קרק ואורן-נורדהיים, תשנ"ה, 248-246 עמודת ההגנה מתוך ארכיון ההגנה 1
חוקרים ונוסעים שפירסמו את מחקריהם, מיעטו להזכיר את ח'רבת אל־לוז. מבין המקורות המקובלים, יש שאינם מזכירים את הכפר כלל. ויקטור גרן, חוקר צרפתי חשוב מאמצע המאה ה־19 שהתמחה בגאוגרפיה ובארכאולוגיה של הארץ, וביקר בה שמונה פעמים, ביקר ותיאר את הכפרים הסמוכים צובא וסטף, אך לא הזכיר את ח'רבת אל־לוז (גרן, תשמ"ב). ישנם מקורות מעטים שמזכירים את הכפר בתמציתיות רבה כמו סקר ה־PEF (Conder & Kitchener, 1881), ובעקבותיהם גם וילנאי הזכיר את הכפר בלקוניות, בערך ח'רבת אל־לוז: "שם ערבי של כפר נטוש קטן שהיה בהרי ירושלים…" (וילנאי , 1956, 447).
 
ההסבר למיעוט המקורות טמון בכך שלא הייתה לכפר מסורת שקשרה אותו למקום בעל חשיבות דתית או היסטורית. נוסף לכך, הכפר לא היה ממוקם על ציר תנועה ראשי של הצליינים והתיירים שביקרו בארץ־הקודש. הר־איתן והכפר ח'רבת אל־לוז נמצאים בקצה שלוחה ארוכה שמתחילה מקו הרכס של הרי ירושלים באזור רמאללה, ומסתיימת בפסגת הר־איתן, ומשם מדרונות תלולים יורדים לנחלים צובה ושורק המקיפים את ההר משלושת צדיו. מכאן ניתן להבין ששלוחה זו לא הייתה נוחה לשמש כציר תנועה, ולכן לא נסללו כאן דרכים. למעשה עד היום הדרך המובילה להר היא דרך עפר ללא מוצא. הגישה לכפר היום היא בדרך עפר המסתעפת מחניון המבקרים של הסטף. גבולות המשבצת החקלאית של הכפר כללו את כל תחומו של הר־איתן שמוקף ערוצים עמוקים משלושת צדיו – נחל צובא בצפון ונחל שורק מדרום וממערב (איור 3).
 
 
לא היינו נדרשים לשאלת מיקום הכפר במפות, לולא סימון תמוה במפת קיפרט ששורטטה על־סמך מפת רובינסון (Kiepert, 1857). שם סומן הכפר בניגוד למצב בפועל, מדרום לנחל שורק במקום מצפון לו  בהתאם למיקום הכפר בשטח, ולסימונו בכל המפות האחרות. רובינסון ערך שני ביקורים בארץ, פעם ראשונה בשנים 1838-9 ופעם שנייה בשנת 1852. בבדיקת מסלולי מסעותיו של רובינסון נמצא שהוא לא תיאר מסלול שעבר בשלוחת הר־איתן (איור 4).
 
הנקודה הקרובה ביותר לח'רבת אל־לוז שרובינסון הגיע אליה, היא נקודת תצפית ברכס עליו נמצא כיום היישוב עמינדב. רובינסון ציין שזיהה את הסטף ואת צובא ברכס ממול ( Robinson, 1841, III, 271), אך רובינסון לא הזכיר את ח'רבת אל־לוז הסמוכה להם ונצפית אף היא מנקודת תצפית זו. בכל הכרכים של ספריו השם ח'רבת אל־לוז אינו מוזכר בטקסט עצמו, אלא רק פעם אחת באינדקס השמות הערביים (Robinson, 1841, III, 123). גם במפות שערכו אחרים על־סמך המפות המקוריות של רובינסון, ח'רבת אל־לוז אינה מוזכרת, פרט למהדורה אחת שם המיקום נמצא מדרום לנחל שורק ולא מצפון כפי שמופיע במפות אחרות. באיור 5 מובאות שלוש מפות לשם השוואה, המשולש הלבן מסמן את משולש היישובים צובא, סטף וח'רבת אל־לוז, הקו המקווקו מסמן את המיקום של ח'רבת אל־לוז ביחס למשולש היישובים, כפי שסומן במפת קיפרט. במפה זו, המבוססת על מפות רובינסון בהשוואה למפות אחרות, השם el-luz מופיע ללא ציון המילה ח'רבה לפניו. איות השם הואLus  לעומת איותים אחרים במפות מאוחרות, כמו: Loz, Lauz, Lawz. היישוב מסומן בסימן מוסכם של ח'רבה, לעומת הסימון במפות אחרות בהן הוא מסומן כיישוב.
ייתכן שההסבר להבדל במיקום קשור לכך שבשנים 1896-1838, הכפר, אם התקיים בכלל, היה כפר קטן שרישומו בשטח היה זניח. בסיורו בשנת 1838 לא הזכיר רובינסון את הכפר בתיאור תצפית שערך מרכס סמוך. סקר ה־PEF ב־1881 ציין כי התושבים התגוררו במערות, ובמיפקד 1896 הכפר לא הוזכר. מכאן ייתכן שהטעות ונבעה בסימון הכפר/ח'רבה מדרום לנחל שורק במקום מצפון לו. על־פי מודל המהימנות, מאחר ולא נמצאו תימוכין צולבים ממקורות אחרים למיקום הכפר כפי שסומן במפת קיפרט, ניתן לציין שמידת המהימנות של מיקום הכפר מדרום לנחל שורק היא נמוכה.
 
הכפר ח'רבת אל־לוז נמצא במחוז ירושלים העות'מאני, בנאחיית (נפת) בני חסאן. בנפה זו נמנו 12 כפרים בהם גם ח'רבת אל־לוז, שמספר תושביו עלה מ־166 תושבים שנמנו בו בשנת 1870, עד ל־450 תושבים בשנת 1945 (איור 6).
 
 
בשני המיפקדים שנערכו בשנים 1896 ו־1922, הכפר לא הוזכר. מופיעים בהם נתונים על הכפרים הסמוכים לח'רבת אל־לוז  עקור ממערב וסטף ממזרח. לפי נתונים אלו חלה ירידה במספר תושביהם של עקור וסטף, בהשוואה למיפקד הקודם ב־1870. מאחר והכפר ח'רבת אל־לוז לא הוזכר במיפקד 1896, ייתכן וחדל להתקיים ככפר. לגבי הנתון הבריטי משנת 1922, ניתן לציין שהשנים שקדמו למפקד זה הן שנים של מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), שהתאפיינו במצוקה כלכלית בכל רחבי ארץ־ישראל. מצוקה זו הביאה לצמצום של אוכלוסיות הכפרים (קרק ואורן-נורדהיים, תשנ"ה).
בתקופת המנדט התחלקו תושבי הכפר לשתי חמולות: דאר שכלה ודאר יחיא. ועד [כך במקור] נציגות הכפר הורכב מנציג מכל אחת מהחמולות, בשנת 1943 כיהנו מחמוד הרוט כנציג דאר שכלה ואחמד אל־חאג' כנציג דאר יחיא. המוח'תארים היו עלי ענקיר ועבד־אללה עט-אללה (ארכיון ההגנה, 1).
 
יחסי תושבי ח'רבת אל־לוז עם שכניהם היהודים נעו בין שתי קצוות, מצד אחד יחסי מסחר ואף הצעה להסכם שלום, ומצד שני השתתפות בפעילות לוחמנית כנגד הבריטים והיהודים. רוב צעירי הכפר השתתפו במאורעות 1936-39 השתתפות פעילה. הבולט שבהם היה ג'אבר חסן המכונה אבו־טביח מחמולת דאר שכלה. בתקופת המנדט הבריטי הוא אף נאסר לזמן מה. גם אחיו רדואן אבו־טביח היה אסור. אח נוסף עלי חסן ג'אבר נהרג בשעה שהטמין מוקש בכביש ירושלים־יפו. אבו־טביח והלוחמים שסרו למרותו עמדו תחת פיקודו של עבד אל־קאדר אל־חוסייני. במבצע חיפוש נשק שביצעו הבריטים בכפר אותרו 10 רובים מתוך 30 הרובים שהיו בכפר (ארכיון ההגנה, 1). עדות על מבצע חיפוש זה התקבלה בראיון עם אבו־ראזי תושב הכפר לשעבר, בו הוא סיפר בפירוט רב כיצד נסו הלוחמים על סוסיהם מפני הבריטים, תוך ניסיון למצוא מסתור במערה למרגלות הכפר, וכיצד כיתרו אותם הבריטים לאחר שמטוס שחג מעל איתר את הסוסים (ראיון, אבו ראזי 2008). בעת ניקוי בור מים בכפר נמצא תרמיל רובה עם סימון התאריך 39, שנת ייצור הכדור.

 


התרחבות השטח הבנוי

בסקר ה־PEF שנערך בשנות ה־70 של המאה ה-19, צויין שהיישוב נמצא במצב של הריסות והתושבים מתגוררים במערות. מערות אלה אותרו בשטח שמדרום לגרעין הבנוי של הכפר. במפות מתקופת המנדט הבריטי משורטט מתווה הכפר המהווה את הגרעין הבנוי הראשוני. מתווה זה נשמר במפות לאורך זמן. בתצלום אוויר בריטי משנת 1945 ניתן להבחין בגרעין הכפר ובבינוי חדש נרחב על השלוחה המערבית
חלידי ציין [ללא ציון מקור] שהכפר נהנה בשנות ה־40 של המאה ה־20 מתנופת פיתוח, שכללה בינוי חדש בשלוחה המערבית (Khalidi, 1992). גם דו"ח המודיעין של הש"י (שירות הידיעות של ההגנה), משנת 1943 ציין: "חל פיתוח גדול בחמש השנים האחרונות" (ארכיון ההגנה, 1). בסקר שנערך בשטח נמצאו הבדלים ניכרים בסגנון הבנייה ובחומרים ששימשו לבנייה בין החלק הישן לחדש של הכפר. בגרעין הישן של הכפר קיימת בנייה צפופה ומגובבת. הבונים השתמשו באבני בנייה עם סיתות בסיסי בלבד, וקשתות משקופים מעץ. לעומת זאת, באגף המערבי החדש ניתן להבחין ברצפות ביטון, באבנים מסותתות היטב, ושימוש בקורות ברזל למשקופי הדלתות. הבתים נבנו במרחק זה מזה, מרחק שאיפשר להקיף את הבית בבוסתן קטן וכן מקום לבור מים, שנחצב לרוב בשלב שקדם לבנייה.
 
 
התרחבות הכפר השוואה בנקודות זמן שונות מפת הסקר הבריטית משנת 1933,
לעומת תצלום אוויר בריטי משנת 1945.
מקור: מפת סקר בריטית הדפסת 1944 על סמך –  Topocadastral Survey 1933 – בקנ"מ 1:10,000
למטה – תצ"א בריטית 1945


כלכלת הכפר

תיאור כלכלת הכפר מתיחס לעשור האחרון לקיומו לפני שחדל להתקיים. הנתונים מתבססים על דו"ח מודיעין של הש"י שנערך בשנת 1943, הסקר הבריטי משנת 1945, ראיונות שנערכו עם תושבי הכפר, וכן על המפות הבריטיות בהן מופיע פירוט של סוגי הגידולים. עיקר עיסוקם של תושבי הכפר היה בחקלאות; השטח החקלאי סביב הכפר נאמד בכ־2,000 דונם של שטחים מעובדים. מתוכם נמנו 700 דונם מטעי זיתים שהניבו 300 כדי שמן לשנה (אין נתון לגבי נפח כד), וכן גפנים, תאנים, אגסים, ומשמשים, גידולים שהכניסו כ־1,000 לירת ארץ־ישראל לשנה. שאר השטח החקלאי כ־1,300 דונם, שימש לגידולי בעל: חיטה. שעורה, עדשים, פולים, כרישנה ועוד. בשנות ה־40 נעשה פיתוח של שטח חקלאי נוסף: "שטח הקרקע שפותח נאמד ל־200 דונם. הם נטעו אותם עצי פרי; משמשים…" (ארכיון ההגנה 1). נהוג להרכיב עצי משמש על־גבי כנה של עץ השקד, ואכן נמצאו באתר שמונה עצי משמש המורכבים על שקד, שמניבים פרי עד היום. יש לציין כי גם שרידי הגפנים והתאנים ממשיכים להניב פרי עד היום, למרות שלא טופלו מזה 60 שנה.
מספר משפחות עסקו ברעיית צאן (500 כבשים/עזים ו־100 ראשי בקר). למשפחת איברהים צאלח היה את עדר העזים הגדול ביותר בכפר. בעין אל־קוף, שנמצא למרגלות הכפר, נהגו לרחוץ את הכבשים בבריכת אבן חצובה לפני הגז (ראיון, מוראד, 2004). המעיין שהיה נסתר מהעין תחת עפר וסבך, ונעלם מהמפות החדשות, אותר בשנת 2004, הבריכות נוקו ושופצו (גולן, 2004).
בכפר גרו לפי דברי עארף אסמאעיל אחד מאנשי הכפר בעבר, מספר בעלי מקצוע מיומנים, שעסקו בחציבת אבן לבנייה, סיתות, ובניית בתים, ושמעם יצא למרחוק. לצורך שיווק האבן והתוצרת החקלאית, השתמשו בגמלים שהיו בבעלותו של אבו־סלאח, ועם התרחבות הכפר נרכשה משאית שהייתה בבעלותו של אחמד נימר (ראיון, אסמאעיל, 2006).


מערכת המיסוי בתקופה העותמנית

בארכיב בית־הדין השרעי בירושלים (סג'ל, 1668), קיים רישום של משפט שבעיקרו נסב על שאלת ירושה. בשולי המשפט התקיים דיון משני ברצח בכפר ח'רבת אל־לוז, כרקע למאבקי הירושה על רכוש הנרצח. עיבוד הסיפור מובא מתוך התרגום לעברית של משפט זה (זאבי, 1997, 114). מהסיפור ניתן ללמוד על מערכת המיסוי של הכפרים החקלאיים בכלל, ועל מיסוי של הכפר בפרט, בתקופה העות'מנית.
הכפר ח'רבת אל־לוז היה בתימאר (הפקד שניתן ללוחם, להנאה מגביית מסים בגובה מסויים, בתמורה לשירותיו) של ספאהי (לוחם פרש, בעל ההפקד) בשם סיד ח'ליל. בבוקר ה־5 לחודש ג'מאדא אל־אאח'רה שנת 1079 (10 בנובמבר 1668) הגיעה לבית־הדין קבוצת ספאהים, וביניהם שיח' אבו־בכר אבן־ח'ליל וחג' מחמד אבן־עוד. הם הודיעו לשופט, שהסיד ח'ליל בן שיח' יוסף, הספאהי, נמצא מת בכפר ח'רבת אל־לוז שבתימאר שלו. לטענתם הרגוהו אנשים מבני הכפר והשליכו את גופתו לאחד הבורות. למקום נשלח צוות חקירה, שגילה את גופת הספאהי המת ועליה סימני אלימות. התברר, ששני המדווחים לבית־הדין הם דודו של הנרצח, אבו־בכר, ואחיו מאמו  חג' מחמד בי אבן־עוד אל־מערי. הם סיפרו לחברי הצוות, שערב הרצח בילה הסיד ח'ליל בבית אחת המשפחות בכפר, ושם לכדו אותו הרוצחים, כבלו אותו בשרשרות ורצחו אותו. חפציו, כולל חרבו וכספו נגנבו. הפרשה המשפטית נמשכה עוד זמן מה, עד שהרוצחים אותרו, נלכדו, נשפטו והוצאו להורג.
החוקרים הוטרות' ועבדול פתח חקרו את ספרי המס העות'מאנים של ארץ־ישראל לשנת 1596. ממחקרם עולה כי שיעור המס לא היה אחיד בכל כפר וכפר, ושרשימת סוגי המיסים הייתה גדולה ומגוונת (Hütteroth & Abdulfattah, 1977, 64-75). ייתכן והרקע לרצח היה אי שביעות רצון של תושבי הכפר מדרישותיו הכספיות של הספאהי. באותה עת נערך בבית־הדין השרעי דיון משפטי בשאלת ירושת הנכסים של הנפטר והזכאים לרשת אותו. במסגרתו הגיעו יורשי הנרצח להסכם ביניהם על חלוקת הרכוש, ולפשרה עם נציגי משפחות הרוצחים שהוצאו להורג מהכפר ח'רבת אל־לוז. הפשרה המעניינת בפני עצמה כעדות למערכות היחסים ולקשרים המורכבים בין הספאהים לתושבי הכפרים שבשליטתם. הפשרה כללה ויתור הדדי על פיצויים. ניתן להניח שהוויתור מצד התושבים על החזר עודפי הגבייה קוזז מול הפיצוי הנדרש על רצח המוכס.
בעניין אחוזת התימאר המיותמת של הספאהי הנרצח, הסיד ח'ליל, נערך דיון נוסף בו הציג האח אישור מהממשל באיסטנבול, שבו נכתב שהתימאר של אחיו הנרצח נמסר לידיו. אולם כאן התעוררה בעיה בלתי צפויה, התימאר נמסר אמנם לאח בצו סולטאני, אולם במקביל הועבר התימאר לחזקתו של ספאהי אחר, שאינו בן משפחה, עבד אל־כרים אגא בן מצטפא, בתוקף צו של מושל הפרובינציה בדמשק. השניים הגיעו לעימות בבית־הדין, אך במפתיע הושגה ביניהם פשרה מחוץ לכתליו: התימאר שקיבלו, ואשר שייך לשניהם בדין, יחולק ביניהם לשני חלקים שווים, שערך כל אחד מהם 1,100 אקצ'ה (מטבע עות'מנית) לשנה. הסדר מוזר זה קיבל את ברכתו של הקאדי בבית־הדין בירושלים. נשאלת השאלה – מיהו בעל הסמכות למנות מוכס, האם בסמכותה של הסולטאנות באיסטנבול או בסמכותו של מושל הפרובינציה בדמשק?
מתוך עיון בספרי המס של מחוז צפת, במחקרם של הוטרות' ועבדול-פתח, ניתן להבחין בשני סוגים של מינויים, מינוי של מוכס עם כתב מינוי מהסולטאן, ומינוי של מוכס ללא כתב מינוי מהסולטאן. מינוי מוכס לתימאר, שערך המסים הנגבים ממנו לשנה גדול מ־6,000 אקצ'ה, היה בסמכות הסולטנות באיסטנבול, ואילו מינוי מוכס בתימאר שערך המסים הנגבים בו לשנה נמוך מ־6,000 אקצ'ה, היה בסמכות מושל הפרובינציה, המושל בדמשק במקרה זה (Hütteroth & Abdulfattah, 1977, 99). מתוך הנתון שעלה במשפט שבו הערך של חצי תימאר היה רק 1,100 אקצ'ה, ניתן להסיק שהתימאר היה בקטגוריית התימארים בעלי הכנסות נמוכות, שמינוי המוכס היה בסמכותו של מושל הפרובינציה בדמשק. יתרה מכך, המינוי של מוכס לתימאר לא אמור לעבור בירושה אלא משמש כדרך לתגמל את הלוחמים שלחמו בשירות הסולטאן. מכאן תמוהה העובדה שהאח הציג אישור שהתימאר עבר אליו במסגרת צווי הירושה שניתנו לו באיסטנבול.
ייתכן והסכמת האח להתחלק בתימאר עם הסיפאהי שאינו בן משפחה, שמונה כחוק על־ידי מושל הפרובינציה בדמשק, נבעה מהיכרותו את החוק, ושהעריך שאם יתעקש שיתמלא הצו שקיבל באיסטנבול, הוא עלול לאבד את האחוזה.


סופו של הכפר

באריך 11.5.1948, זמן קצר לפני שהכפר ח'רבת אל־לוז חדל להתקיים, פנו כמה מתושבי הכפרים: "ח'רבת אל־לוז, סטף, צובא ואום אל־מיס אל תושבי אבו גוש ובקשום שיתווכו בינהם לבין אנשי ההגנה, בדבר משא ומתן של שלום. אנשי אבו גוש השיבו כי אין הדבר אפשרי כיוון שהם עצמם כמו אסירים בידי ההגנה" (ארכיון ההגנה, 2). עבד אלפתאח חסן עטא אללה המכונה אבו־ראזי, מתושבי הכפר המתגורר היום במחנה הפליטים קלנדיה, סיפר שהבעל היהודי של מפעל השיש הסמוך לקסטל הבטיח לעמיתיו מח'רבת אל־לוז שלא יאונה להם כל רע אם יישארו בכפרם (ראיון, אבו־ראזי, 2008). נשאלת השאלה מדוע עזבו תושבי ח'רבת אל־לוז את הכפר כאיש אחד בלילה שבין 12 ו־13 ליולי 1948, למרות שלא נורתה ולו ירייה אחת אל עבר הכפר. כדי לענות על שאלה זו, יש מקום לבחון מה היה המידע שעמד לרשות התושבים ומה היו הלכי הרוח ערב העזיבה.
בשלושת החודשים שלפני נטישת הכפר התרחשו ארועים שהביאו לדה־מורליזציה וחשש מוחשי לחיי תושביו הערבים. התפשטות הידיעה ביום 8.4.1948 על מותו של המפקד העליון של הכוחות הערביים באזור ירושלים, עבד אל־קדר אל־חוסייני, הכתה בתדהמה את הלוחמים. תושב ח'רבת אל־לוז, ג'אבר חסאן, המכונה אבו־טביח, שהיה ממנהיגי הלוחמים בכפר, היה עם עבד אל-קאדר אל-חוסייני בשעה שזה נהרג בקסטל (ראיון, אבו־ראזי, 2008). למחרת, ביום 9.4.1948, נפוצו בכפר סיפורי זוועה על הרג התושבים הערביים של הכפר דיר יאסין. ותושבי כפרים סמוכים החלו לנטוש: "כן, היינו עדיין בכפר כשקרה הטבח בדיר יאסין. אנשי עין כארם נטשו את כפרם ואנחנו עוד היינו בבתינו. האנשים פחדו כאשר שמעו על דיר יאסין. אנשים בסביבה ברחו קודם שתקפו אותם. באנשים אחזה בהלה". (אע'באריה, 2008, 25). ביום 11.5.1948 נדחתה בקשתם של תושבי הכפר לנהל מו"מ לשלום עם ההגנה (ארכיון ההגנה, 2). ב־14.5.1948 הכריז דוד בן־גוריון על הקמת המדינה היהודית. מבצע "דני" שנערך בתאריכים 9-19.7.1948 החל בכיבוש רמלה לוד, הביא לנהירה של אלפי פליטים מזרחה. בדוח מודיעין יומי מיום 14.7.48 נכתב: "תנועת פליטים בכביש רמאללה לטרון… מכוניות מלאות לרמאללה" (ארכיון צה"ל, 1) הקש ששבר את גב התושבים היה המשך מבצע "דני" להרחבת פרוזדור ירושלים, העשן שהיתמר מהכפר הסמוך צובא נראה בבירור מפסגת הר־איתן. בדו"ח מודיעין מיום  14.7.48 שמסכם את האירועים באזור צוין כי: "110 בתים פוצצו על־ידי חבלנינו בסובא …2 סיירים סיירו אמש (13.7.48) בשטח בין לסטף…. סטף ריקה" (ארכיון צה"ל, 1). בלילה שבין 12 ל־13 ליולי 1948 קמו כל תושבי הכפר יחד עם שכניהם מהכפר סטף, ונדדו לרכסים שממזרח, תחילה לכפר ראס אבו־עמאר ומשם נפוצו לכפרים הערביים אל־עזריה, וקלנדיה, וכן ליריחו, אירביד, עמאן, ולמקומות נוספים בעבר-הירדן.
קשה להבחין כיום בכך שבמקום זה עמד כפר, כיוון שכל הבתים שוטחו. הכפר ח'רבת אל־לוז נהרס בשלבים לאורך שנים. תחילת ההרס החל מיד עם עזיבת התושבים. התושבים שהתמקמו על הרכסים מסביב מספרים שראו כיצד היהודים מפוצצים את בתיהם בפאתי הכפר. בצילום שבוצע בשנת 1950 ניכר שחלק מהבתים עדיין עמדו על תילם שנתיים לאחר 1948


לוזים – כפר המטעים שנעלם

באחת המערות בהר־איתן נמצא אוסף של חפצי בית, בהם  כלי בישול, נעליים אופנתיות, קופסאות שימורים, סלי נצרים וכלי עבודה. החפצים אינם אופייניים לחפצי בית בכפר ערבי. על־פי מאפיינים סגנוניים הם תוארכו לראשית שנות המדינה. מגוון כלי הבית מעיד על כך שהיו שייכים למשפחות שחיו במקום במשך זמן מה. נשאלת השאלה כיצד הגיעו חפצים אלה למערה, ומה ניתן ללמוד מהם על התישבות אפשרית במקום? פרט לחפצים במערה לא נמצא במקום שריד ליישוב כלשהו מראשית שנות המדינה.
עם הגעת גלי העלייה היהודיים הגדולים למדינת ישראל בראשית שנות ה־50, היה צורך לאתר בעבורם מקומות יישוב ומקורות פרנסה תוך פרק זמן קצר. הכפרים הערביים הנטושים ששכנו ליד מקורות מים, ומטעיהם עדיין הניבו פרי, היוו יעד מועדף אצל הגורמים המיישבים. במפת תכנון ההתיישבות שכנראה הוכנה על־ידי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, מסומנות נקודות בהן מתוכנן לקום יישוב. הנקודות שתוכננו לקום במהלך שנת 1950 סומנו בצבע על־גבי צילום שמש של מפה בריטית (פרטיה אינם מצויינים). נקודות יישוב קיימות שתוכנן לעבות אותם, סומנו בצבע שונה. במקום בו הייתה מסומנת במפה הבריטית ח'רבת אל־לוז סימנו המתכננים נקודת יישוב מתוכננת בשם אבטח. שם היישוב שונה בהמשך ל"לוזים", שמשמר את השם הערבי ח'רבת אל־לוז. מחלקת ההתיישבות של הסוכנות קיטלגה את היישובים לסוגים שונים, וכפר זה סווג ככפר מטעים. כוונת המיישבים הייתה שהמתיישבים החדשים ישקמו את המטעים שעדיין הניבו ויתפרנסו מהם
במסמך של הסוכנות לאג"מ מבצעים מיום 7 לאפריל 1950 נכתב: "הננו ממציאים לך בזה את תוכנית העליות על הקרקע עד סוף חודש אפריל המסתכמת ב־50 יישובים…" (ארכיון צה"ל 3), היקף גדול למדינה צעירה בעלת אמצעים מוגבלים. הצבא שהיה בתהליך שיקום ובנייה לאחר מלחמת 1948, נדרש לעסוק גם בשאלות הביטחון של המתישבים החדשים. במאי 1950 הוציא קצין הגנה מרחבית של פיקוד מרכז מסמך המפרט את רשימת היישובים שהוקמו במשך חודש מאי. בין היישובים שהוא מונה נכללת ח'רבת אל־לוז בנ"צ 1605/1305, שהוא המיקום של הכפר הערבי הנטוש ח'רבת אל־לוז (ארכיון צה"ל 3). היישוב הוגדר ברמת סיווג א1 שהיא רמת הסיווג הגבוהה ביותר: "היישובים הבאים יסווגו כישובים סוג א'. יישוב השייך לחבל קדמי והינו מתחם מוגן. יישוב החולש על פתח של ציר התקדמות משוער של האויב…". לצורך הקצאת משאבים סווגו יישובי סוג א' לחמש רמות, וח'רבת אל־לוז סווגה ברמה 1 הגבוהה ביותר: "כוח אדם ירותק עד גבול פלוגה…. קשר חימוש וציוד… ביצורים בעדיפות א'" (ארכיון צה"ל 2).
הצבא לא הסתפק בשאלות ביטחון. החורף של שנת 1950, השנה בה ירד "השלג הגדול", היה קשה במיוחד. בדף הפתיחה למבצע "מעברות", שנערך בנובמבר 1950, כתב הרמטכ"ל יגאל ידין: "עם ראשית הגשמים הולכת ורבה החרדה לגורלם של העולים היושבים במעברות. שיכונם, מצב בריאותם ומצב האספקה למקומותיהם, מעוררים דאגה ואף גורמים לנפילת רוחם של העולים. כל אלה טעונים תיקון מידי. הממשלה החליטה להטיל על צ.ה.ל להטות שכם למשימה הגדולה הזאת… תפקיד נוסף זה שאנו מקבלים אותו באהבה, מטיל על כלנו עומס רב. אנו עסוקים עתה במלוא המרץ בשכלול הצבא לאור מסקנות התמרון…. אני יודע שהעומס הוא גדול אולם בהיותי משוכנע יחד אתכם שאין תפקיד נעלה, יותר חשוב… אני מאמין שנעמוד בבצועה כראוי וכיאות לצבא ההגנה לישראל". במסמכי עבודה מפורטים לגבי העולים החדשים היושבים בח'רבת אל־לוז נכתב: "מצב הילדים בגיל בי"ס בעיקר היונקים והילדים בגיל הגן יהיה קשה במיוחד באהלים, לכן יש לרכז את… ילדי חרבת אל־לוז בחדרים שיתוקנו בכפר…תיקון 30 חדרים בכפר למטרה זו יעלה כ־1500 ל"י, כ־50 לירות לחדר" (ארכיון צה"ל 4). בהמשך מפרט אותו דו"ח בעיות הנוגעות למים, קשר, חימום והסקה, ביגוד ונעלייים:
(1) מים.  "…ח'רבת אל־לוז יש לערוך בדיקת הבורות שנמצאים בשימוש ולחטא אותם יסודית. כמו־כן יש לבצע נקוי 10 בורות במעלה ההר על מנת לאפשר אגירת מים בחורף ושמוש בהם באמצעות צינורות..".
(2) קשר: "אין קשר טלפוני או קשר ברכב… את חרבת אל־לוז יש לקשר למרכזיית ביה"ס החטיבתי בסטף…".
(3) חימום והסקה: "לבוא בדברים עם מחלקת היעור במשרד החקלאות על מנת לאפשר איסוף העצים שנגזמו ביער שער הגיא ולחלקם…".
(4) ביגוד ונעליים. "מצב… מבחינת הלבשה והנעלה גרוע. 25 נקודות הלבשה ו־18 נקודות הנעלה שנתנו להם אינה יכולה לספק את הצרכים בשום פנים." הכוונה כאן לחלוקת הנקודות בתקופת הצנע. ברשימת הציוד שהצבא נדרש לספק לתושבי ח'רבת אל־לוז כתוב בין היתר "…מעילים עליונים 140, גרביים 300 זוגות… נעליים לכל תושבי המעברה" (ארכיון צה"ל 4) האיזכור בדו"ח של "נעליים לכל תושבי המעברה", מתקשר כנראה לאוסף הנעליים שכולל נעלי גברות ילדים ומבוגרים שנמצאו במערת החפצים, וכנראה שלא נמצא להם דורש בקרב המתיישבים החדשים.
 
 
ילדי בית ספר במבנה בישוב אבטח/לוזים חנוכה 1950,  ברקע קשת הבית הערבי בו שוכנו
מקור: ארכיון קק"ל תמונה 267/041 פריט 40090   צולמה על ידי וורנר בראון


משפחה באוהל, בישוב אבטח/לוזים חנוכה 1950
מקור:  ארכיון קק"ל תמונה 745/304 פריט 14651    צולמה על ידי וורנר בראון
למטה-  אוהלים ופחונים של היישוב אבטח/לוזים וברקע בתי הכפר הערבי ח'רבת אל-לוז, 1950
מקור: הארכיון הציוני, תמונה 1012569 צלם לא ידוע

 

 


סופו של כפר המטעים

עם התגברות הקשיים ורצון התושבים לעזוב, הוחלט במחלקת ההתיישבות של הסוכנות לסגור את היישוב ולהעביר את יושביו ליישוב חדש שהוקם למרגלות הר־איתן, מהעבר השני של נחל שורק, באתר בשם קטרה שבו היו חורבות. ליישוב החדש ניתן השם אבן ספיר. אך בין ההחלטה להעבירם לבין העברתם בפועל, חלף זמן. כתב על כך רענן ויץ לקק"ל ביום 22.9.1950: "הופתעתי מאוד לשמוע, כי מיד עם קבלת ההחלטה להעברת האנשים מחרבת אל־לוז לקטרה, נחפזת והודעת לאנשים בחרבת אל־לוז על הפסקת העבודה, בטרם סדרנו את העברתם לקטרה. באופן כזה נשארו האנשים תלויים בין שמים וארץ ללא עבודה. אבקשך על כן, לתקן מיד את המעוות ולא לעשות להבא מעשים כגון אלה…" (הארכיון הציוני 1)
על־פי החישוב במודל "הערכת מהימנות" העובדה שאכן היה יישוב ישראלי בח'רבת אל־לוז שסבל תלאות רבות, מקבל ערך של מהימנות גבוהה. לנתון זה נמצאו סימוכין רבים, במספר מקורות בלתי תלויים זה בזה.
ותיקי קיבוץ צובא התעקשו בראיונות אתם שמעולם לא היה יישוב של עולים חדשים בח'רבת אל־לוז (ראיון, מגן, 2007). בניתוח מתמטי על־פי מודל "הערכת מהימנות" עימתנו טענה זו מול מסמכים ממקורות שונים ובלתי תלויים, והתוצאה הראתה מהימנות גבוהה לטענה שאכן היה יישוב כזה. עימות זה הניע את הצורך לפתח מודל מתמטי שיאפשר הצגת טענות סותרות תוך מתן משקל לכל אחת מהטענות.

 


תגובות

יש להזין את התוצאה *

* נא להעתיק ולהדביק את כתובת ה-URL של עמוד הסרטון ביוטיוב.