אודות נפילת הרובע היהודי בתש"ח

סיפורה של:
יהודית לוי. (גורן, ג'אהרן)
לוחמת הרובע היהודי בתש"ח.

שרויה הייתי במצוקה גדולה, פזורת נפש ומיוסרת. היה זה ביום שישי העשרים ושמונה לחודש מאי שנת אלף תשע מאות ארבעים ושמונה. ה- י"ט לחדש אייר, החודש הטרגי שהיה לכל עם ישראל.
אוויר חם ורוח להבות האש הגיעו מהבתים של הרובע היהודי שהצית האספסוף הערבי.
כולנו  הלוחמים והתושבים פחדנו. כולם נשארו במקומותיהם.
פחד ועייפות אפפו לנוכח המצב שנוצר. נשענתי על אחת מאבני בתי מחסה וכשהבדידות סחפה אותי אמרתי לעצמי, שאין בעולם נחמה גדולה מאשר גילויי הסבל לאוזן שומעת, וכן לעמוד בפני מהלומות הגורל ולא להשבר. והנה לשמחתי הגיח אדם זקן, שפוף,הוא התהלך הנה ושוב, הביט סביבו, נעצר למספר רגעים ולפתע נגש קרוב אליי, שם שתי ידיו על פניו הבוכים, גחן על האדמה בעצמה גדולה כאילו הצמיד את כל כולו בתוכה, הרים את ראשו כלפי השמים וכשהדמעות חונקות את גרונו מלמל בינו לבין עצמו בקול: "אלי הטוב, למה אנו הורגים זה  את זה?  למה מדורי דורות ותמיד בני אדם נלחמים זה בזה? למה לא נוכל לחיות בשלום? למה אלי הטוב, למה?" התרומם לאיטו התקרב אליי הביט אל תוך עיני וכשהוא כולו רועד וחיוור שאל."האמנם אמת הדבר כי הונף הדגל הלבן?" לא ידעתי מה אשיב לו. אחזתי את ידו, הושבתיו קרוב אליי ואימתתי את חששותיו.
לאחר שבחנתי בפניו הסוערות את הבעת הייאוש הנורא שהציף את כל כולו ,
אחזתי שוב בידו ואמרתי: " שבועיים לחימה ברובע, זמן ארוך היה בתנאים שהיו, ללא לוחמים וללא נשק. זה עתה נמסרה הודעה מהמטה על נפילת העיר העתיקה בידי הלגיון הירדני. החזקנו מעמד מעל ומעבר. ועתה ביום הכניעה יש לנו נפגעים לוחמים ואזרחים ואך כשלושים וחמישה כשרים ללחימה, ללא תחמושת. הערבים היו חמושים היטב מספרם היה אלף מונים גדול משלנו. ניהלנו קרבות מבית לבית , הלוחמים ניהלו קרבות נואשים, התחמושת אזלה ונותרו כשלושים וחמישה לוחמים כשרים בלבד. בשעות האחרונות המצוקה היתה גדולה, הומטרה אש חזקה בכל העמדות, הלוחמים השיבו אש רק במקרה של התפרצות הערבים לתוך הרובע. הפקודה היתה לירות רק אם רואים את הערבים נכנסים לתוך הרובע היהודי. ההוראות האלו ניתנו מתוך ייאוש, בגלל המחסור החמור בנשק. אתה מבין סבא, אתה קולט באיזה מצב היינו?" לאחר שסיימתי נאחז הזקן במקלו והתחיל להבין מה שהתרחש. רק עתה קיבל את הפתרון  כנכון לכניעה, הבין באמת את אשר היה צפוי אילו לא הוכרזה כניעה. הזקן התשוש אחז בידי, נשען ואמר: "כניעה היא תמיד הלם קודר, כיוון שכניעה מזכירה לכל הנשארים עד מה החיים הם לא בטוחים. כניעה זה דבר שאיש לא מסוגל להתמודד איתו באמת. ועם תחושת חוסר הביטחון הזאת באה תחושה של בהלה. החיים שלך אינם אלא קרב נגד הזמן" אמר הזקן והדמעות החלו לרחוץ את פניו. ובייאושו הגדול עצם את עיניו. הוא היה תשוש ומיוגע כל כך. גופו היה עייף, כבד, שלא יכול היה לנוע. רחמי נכמרו עליו.
"החיים הם מלאי טרגדיות, אל תניח להם להדביר אותך." אמרתי לו.
הוא פקח את עיניו החומות שהבריקו ובעין מחמירה ובוחנת התבונן בי ואמר:
"עניה היתה עירי אך השלווה שלטה בתוכה. עם הנץ החמה היו נשמעים קולות התפילה
מבתי-הכנסת המבשרים את יום העמל. בתי הכנסת שכה אהבתים. ועתה בבת אחת נגוז חלום הימים הטובים שהיו לאוכלוסיית בני עירי, תושבי העיר העתיקה בירושלים. הלב מסרב להאמין" אמר הזקן בקולו הנמוך.
אחזתיו שלא יפול ואמרתי: "האחריות היתה חמורה. האחריות לתושבים ילדים, זקנים וטף, שלא יכולנו להפקיר את חייהם. הכניעה היתה חייבת המציאות" חזרתי ואמרתי לו. " נכון הדבר, נכון הוא ילדתי"  אמר הוא. מאותה שעה גורלית הוצרך הזקן להשלים עם הדברים, לשם כך נדרש לו כוח שהוא מעל אומץ ליבו. המחשבה על הכניעה שלחה בו רעד. העיר נראתה בעיניו כמקום שבו אינו יכול עוד לחיות, כאילו השאיר שם רוח של אהבה ששבקה חיים. היגעתי לכלל התרגשות.
יום הכניעה היה קשה ואכזר. קשה מנשוא היתה תחושת הכניעה לאוייב. אך הכניעה היתה חייבת המציאות. האבדות היו כה כבדות בקרב הלוחמים והאזרחים. מבחינה צבאית הכניעה היתה כניעה של כבוד וגבורה. חיים של ייסורים החלו באותו יום. יום הכניעה שהיה קשה ואכזר,  קשה ממוות היתה תחושת הכניעה שלנו לאוייב.

הזקן החל לפרוש לפני את קורות בני משפחתו ועדתו מדורי דורות. ואני היגעתי לכלל התרגשות ממש. הוא היה נועץ בי עיניו בהערצה מסתכל אלי ומיד מפנה את פניו הצידה כדי שלא להפריעני. בעת המלטי מעיני הלגיון כאישה מחובתי היתה לטמון את נשקי האישי עמוק באדמה. לאחר שגמרתי בצבץ חיוך נדיר ששינה את פניו הרציניות והמאופקות והעלה בהן חמימות בלתי צפויה, הביט אליי בשתי עיניים חומות, בפנים נאות ואמר: "זהו הדבר הטרגי בהזדקנות לראות אותך כאישה, כנערה צעירה, מחרפת נפשה למען לגונן על עיר דוד ותושביה" קולו היה עדין וצלול, נעים ונמוך. כשהמשיך לגולל לפני את תלאות בני עדתו.
"זה עתה לפני הכרזת המדינה עלתה קבוצה קטנה של יהודי מרוקו לארץ ישראל, למצוא פה שלווה ונחלה" אמר הזקן. ושוב הדמעות זלגו מפניו הנאים.

"שלושים וחמישה לוחמים בלבד?" העמידו את הירדנים בתמיה. "יכלנו במקלות לחסל אתכם אילו ידענו שכל כך מעטים אתם!" ואכן נותרנו 35 לוחמים בלבד, חובה היתה להרים את הדגל הלבן, הירדנים החזיקו כוח צבאי רב. אכן עמידתנו עד הלום מנעה אותם מלהתקדם לתוך העיר החדשה. אחזתיו בידו, קרבתי מאוד לצידו ובקול נמוך אמרתי לו "חובה היתה להגיע להחלטה כואבת זו, להרים דגל לבן. זו לא כניעה, ואם היינו בוחרים להמשיך בלחימה, תוך  שלוש שעות הלחימה היתה מסתיימת נגדנו, עם הרג רב."
עומדים היינו מול הקבוצה של שלושים הלוחמים שהירדנים העמידו בשורות ליציאה לשבי, כשקצינים ירדנים מחכים להופעת שבויים נוספים. "איפה כל החיילים שנלחמו בנו" צעק קצין אחד. "כולנו פה" ענה לוחם צעיר מתוך השורה המיועדת לצאת לשבי.
"אך ורק קבוצה קטנה זו לחמה בנו, היאך?"
אמיתות המצב שנגלה כעובדתי העמידו את המפקדים הירדנים בתמיה. "במקלות יכולנו לחסל אתכם אילו אך היו רמזים לכך" "נכון, עבדנו עליכם" חייכתי ביני לבין עצמי. אילו יכלתי הייתי מסבירה לו כי יצחק הברניסט הסתובב מעמדה לעמדה והטעה אותם. ועוד כאלה וכאלה תחבולות שצצו ברגעים הקשים כדי להרוויח זמן, מאחר שבכל רגע חיכנו לתגבורת שתגיע. עמדתי מהצד עם הזקן בתחפושת של חלוק לבן ושיער מקוצץ כמעט מגולח שומעת ומגחכת בתוכי.
"עליי להימלט מכאן ומיד, לפני שהירדנים יכירוני. כידוע לך הקרבות  ברובם היו פנים אל פנים, כאישה לוחמת היו פוגעים בי."
בכניעה ביקשו למסור אותי להם, נאמר להם כי נהרגתי, כפי שסיפרו לי לאחר מכן. עד היום אינני יודעת איך הצלחתי להסתלק עם הסטן אל מחוץ לחומות. הסטן מיועד היה לעזור לי במידה ואתפס.

מספר המגינים ברובע לא הגיע ל-150 ובסוף ששת חודשי המצור הגיע מספר המגינים ל-35 בלבד. זו היתה מלחמת אין ברירה מול אחדות ערבית כוללת להשמידנו.
לבנות לא היה אימון מספיק בשימוש בכלי נשק או בתכסיסים צבאיים, את כל השכלתן בשטח זה קיבלו בעיר העתיקה, והמעט שיכלו ללמוד היה במחתרת. בנות שמעולם לא ראו כיצד יורים ברובה, ואיך זורקים רימון.
אבל בנוסף לתרומתן הנשגבה בתחומים אחרים רצו להקל על הבחורים שכרעו ממש מעייפות. לכן בתחילה השתתפו הבנות בשמירה כשעתיים בעמדה, שאיפשרו לבחורים לנוח במקצת, ועם הרעת המצב נלחמו שכם אחד עם הבחורים, ואף היו מעשי גבורה מצד הבנות.
האחרות סעדו את הפצועים במסירות והיו לעזר רב בכל התחומים.
במשך שבועיים היתה הלחימה ברובע, עם מעשי גבורה נשגבים בתנאים שהיו קשים מנשוא. שבועיים של לחימה ברובע נצור, ללא נשק וללא מגינים. שבועיים לחימה ברובע זמן ארוך מדיי.

אבי ואחי נלקחו בשבי והקטע הבא היה סיפורם.
את הלוחמים העמידו בשורה, צלמו אותם, ערכו חיפוש בבגדיהם והכניסו אותם אל בית הספר הארמני עד שקיעת החמה. עם חשיכה העבירו אותם אל הקישלה, בית סוהר ומשטרה מזמן המנדט. השוטרים העירוניים פה חיפשו בדקדוק במטלטלי השבויים ובגופם, לקחו כל דבר שמצא חן בעיניהם. בשעה שתיים אחר חצות הוציאו את השבויים מהקישלה והוליכו אותם בסמטאותיה האפלות של העיר כשמנגד תושבי העיר הערבים בוזזים את רכוש היהודים, זורקים אבנים ומים מחלונות בתיהם, מגדפים ומקללים. אילו היתה ההעברה בשעות היום חיילי הלגיון לא היו מצליחים לשמור על חיי השבויים.
בשער האריות הכניסו את השבויים במכוניות ובשעה ארבע לפנות בוקר התחיל המסע לירדן.
תוך כדי הנסיעה בהגיע השיירה להר הזיתים נראתה עיר הקודש עולה כולה בלהבות, אבל כבד נפל על כל ההולכים לשבי ירדן בראותם את עיר ציון עולה בלהבות. התושבים שאף הם נשבו דאגו לגורל הנשים והילדים שנשארו עדיין בעיר. תפילתם אחת היתה שיותרו בחיים.

למזלינו לחמנו מול צבא ירדני, שאת הכשרתו קיבל מהבריטים והם נהגו בהתאם.
האספסוף לקח כל דבר שהיה בבתי התושבים. בזזו הכל. אבל כשהתקדם לעברינו כדי לפגוע הצבא הירדני ירה לעברם.

תמיד ידעתי,שעוד נגיע לכאן,ובטוחני שלא נוותר. הכותל המערבי עמוק בליבנו, אנו לא נוותר ועוד נשוב לכאן. אנו לא נוותר כפי שלא ויתרנו על תקיעת השופר במוצאי יום הכיפורים. ממשלת המנדט הבריטי אסרה עלינו לתקוע בשופר, ולמרות הסיכונים תמיד תקעו בשופר. במיוחד היה מרגש להמצא בכותל בסוף התפילה, כשלפתע נשמעה תקיעת השופר בעצמה כה רבה, שהרעידה כל נפש יהודית. היו אלו רגעים של התעלות הנפש, לראות מתפללים המנסים לבלבל את החיילים הבריטיים בתפיסת התוקע. חיילים רבים שהתפזרו בתוך המתפללים ניסו לתפוס את התוקע, לרוב ללא הצלחה.
השופר הועבר בחשאי ממתפלל אחד למשניהו, ואשר בחירוף נפש הצליחו במשימה. היו פעמים שלקחו מספר מתפללים שהיו בקרבת התוקע לחקירה. ולמרות הכל לא ויתרנו על תקיעת השופר.
כי זו ארצנו והכותל המערבי ליבנו.

נפילת העיר העתיקה
"ואראך מתבוססת בדמייך
ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי."
(יחזקאל ט"ז,ו)

נשאתי עיניי העגומות
ואבך בדממה לנוכח חורבותייך.
רועדת בי נפשי
מדי אזכור תמרות העשן במקדשייך.

עירי שלי, עיי אפר
שלהבות האש אפפו
בבתי תפילותייך.
בתי תפילותייך שכה אהבתים.

בתוך חומותייך אלו
שמתי את כל ליבי
היאך עזבתיך
וליבי פועם עדיין.

עזבתיך בבוקר של שכול
עזבתיך בדמעה
וזה אינו הכל.
עזבתיך ויחלתי תמיד
לשוב אלייך
אלייך ירושלים.

והנה חזרתי אלייך עם אור גדול
אור המאיר את שערייך וחומותייך
ירושלים.
ירושלים שלי, ירושלים שלי.

יהודית לוי.
(גורן, ג'אהרן)
לוחמת הרובע היהודי בתש"ח.