נחל ציפורי

פרטי הטיול

יעד: הגליל התחתון ובקעת כנרות

אורך המסלול: כ- 5 ק"מ.

דרגת קושי: קלה.

שעת מפגש: 08:30

מקום מפגש: סופר אלונית בכניסה לאלוני אבא.

משך הטיול: 5-7 שעות.

הערה: הטיול כפוף למינימום נרשמים .


הערה: מטייל/ת מעל משקל 90 ק"ג ו/או סובל מבעיות בריאות מתבקש/ת לעדכן אותי בטרם ביצוע ההרשמה.

ציוד נדרש

  • נעלי הליכה מתאימות חובה.
  • נא להצטייד ב- 2 ליטר למטייל.
הזמנת טיול


נחל ציפורי

נחל בן 32 ק"מ המנקז את רכס הרי נצרת מערבה לכיוון עמק זבולון מתחתר באפיק רחב ונמוך בהרי הגליל התחתון עד שנשפך לבסוף לנחל קישון. הנחל יורד מרום של כ-400 מ' בשיפולים הצפוניים של נצרת מדרום לכפר א-ריינה, עובר בסמוך למושב בן ימינו ושרידי הישוב העתיק ציפורי, שהיתה בירת הגליל ועיר מעורבת במאות 1-3 לספירה, ובה נחתמה המשנה ע"י רבי יהודה הנשיא בסביבות שנת 200 לס', ומכאן שמו. הנחל ממשיך מערבה ועובר מדרום למצפה אלון הגליל ולקיבוץ האנתרופוסופי הרדוף. צפונית למצפה נופית מבצע הנחל עיקול מרשים ויחיד במינו: הוא מקיף כמעט בשלמות את הישוב ראס-עלי (גבעת עליל). לאחר שחוצה את כביש 70 נכנס הנחל לעמק זבולון, בו הוא מגדיר את חלקות השדה, או לעיתים מוסט בשל התערבות אדם. הוא נשפך אל נחל הקישון כ-1.5 ק"מ מצומת יגור.
לאורך ערוץ הנחל נמצא צמחיית נחלים אפיינית: קנה, שיח אברהם, פטל, ושפע עצי פרי שהם שריד לבוסתנים הרבים שניטעו לאורכו. אפיק הנחל כאמור רחב, ומשמעות הדבר שלאורך העמק שפע אדמות פוריות שעובדו במרוצת ההיסטוריה ועד היום. הנחל איתן הן בשל אגן הניקוז המרשים שלו, בשטח גשום יחסית בארץ, והן בשל המעיינות הנובעים לאורכו. עיינות ציפורי נתפרסמו כמקום החניה האחרון של הצלבנים לפני שיצאו ממנו אל קרב קרני חיטים שסיים את פרק הממלכה הצלבנית הראשונה. עין יבקע בהמשך הוא מעיין בעל שפיעה איתנה, הוא נובע לתוך בריכה גדולת מימדים שקירותיה שרדו היטב למן התקופה הרומית, וממנו ואילך הנחל איתן כל ימות השנה.
לאורך הנחל מספר טחנות קמח, המפורסמת שבהן היא 'טחנת הנזירים' שנרכשה בעבר ע"י המסדר הכרמליטי, אך טחנות נוספות קיימות על גבי גבעת עליל (ראס עלי) ובאתרים נוספים לאורך המסלול. בשל בעיות זיהום קשות, הוחל בשנת 2002 בפרוייקט שיקום הנחל, הנמשך בהצלחה עד היום.


עין יבקוע

שוליו המערביים של הגליל התחתון מתאפיינים בנוף גבעות קירטוני עגלגל, וסלע הקירטון מפורסם בהיותו כמעט בלתי חדיר למים, על כן מפתיע לגלות מעיין איתן, בעל ספיקה מרשימה ששימש מקור מים מרכזי לישובי הסביבה כבר לפני 2000 שנה. עין יבקוע, המכונה בערבית 'ראס א-נבע' (= ראש הנביעה) או בשמו הרשמי 'עין יבקע', הוא המעיין הגדול מבין מעיינות נחל ציפורי. המעיין נובע בגדתו הצפון מזרחית של הנחל למרגלות הקיבוץ הרדוף. בתקופה הרומית נבנתה לפתחו של הנחל בריכת איגום גדולה ומאורכת רוחבה כ-9 מ', ואורכה 32 מ'. את אבני הדיפון הרומיות ניתן לראות היטב.
במרוצת השנים עברה הבריכה שלבי שיפוץ שונים, ובמאה ה-20 הקימו הנזירים הכרמליתים שחיו בסמוך סכר בטון במטרה להרים את מפלס המים. משם הובלו המים בתעלה אל תחנת הנזירים, שבמורד הנחל. וממנה לתחנת גבעת עליל. בבריכה שטים להם דגי חפף ושפמנונים. הנביעה היא תת קרקעית, ואם נעמוד בסמוך אליה די זמן נוכל להבחין בבעבוע עדין העולה מן הקרקעית.
בשנים שלאחר קום המדינה זכה קטע הנחל הסמוך לשם 'נחל הסוסים', ובבריכה שיש המכנים אותה בריכת הסוסים עדיין ניתן לראות את המקומיים השוטפים בה את הצאן, ואולי גם בהמות גדולות יותר.


טחנת הנזירים

כברוב טחנות הקמח שפעלו בארץ למן התקופה הרומית ועד למחצית המאה העשרים גם כאן יש לנו סט של טחנות קמח קלאסיות, המונעות בכח נפילת המים מגובה. על מנת להשיג את הגובה הנדרש היטו הקדמונים מים מתוך האפיק בנטיה מתונה לאורך אחת מגדות הנהר, עד שהפרש המפלסים בין תעלת ההטיה לערוץ הנחל היה גבוה דיו. אז הובלו המים בתעלת גישה אל ארובה שבראש הטחנה, נפלו בארובה בעצמה רבה והניעו טורבינות (לרוב אופקיות) שגל עץ באורך כ-3 מ' שהיה נעוץ בהן הניע את אבן השכב מעל. טכנולוגיה זו היתה יעילה מאות מונים מן הטחינה הידנית שהיתה נהוגה במשקי הבית במקביל, והפכה את טחנת הקמח למרכז שוקק של חיי הכפר.
'טחנת הנזירים' נבנתה בתקופה העותמנית, לפני כ-300 שנה לערך, ונהנתה משפיעתו הנדיבה של עין יבקע. הבונים ניצלו את בריכת המים הרומאית ללכוד את הנביעה ולתעל אותה אל מעל הטחנה. בגלל יחסים רגישים בין הדרוזים והמוסלמים העדיפו בעליי הטחנה הדרוזים לעצב את המקום כמבצר קטן. בסביבות 1850 נמכר המבנה לבני המסדר הכרמליתי היושבים בסטלה מאריס בחיפה ומוחרקה. עיטרו את הכניסה למבנה בסמל המסדר, והותירו אחריהם את השם. עם המעבר לטכנולוגיה חדישה בראשית המאה העשרים נזנחה הטחנה, ועמדה בשממונה במשך המאה העשרים. הגם שהיא עדיין בבעלות הותיקן, התחנה שופצה לאחרונה והוקמו בה בית קפה ומתחם אירוח לקבוצות, המופעלים ע"י שתי משפחות יהודיות.


אלוני אבא – ולדהיים


בית לחם הגלילית


טמפלרים

זהו כינוי לתנועה דתית שקמה בגרמניה במחצית המאה ה-19, בתוך הזרם הפרוטסטנטי, מתוך שאיפה ליצור חברת מופת. הטמפלרים מאסו בממסד הכנסייתי ולא הכירו חשיבות גדולה לבתי התפילה. הם התנערו ממוסד הכמורה, והותירו את ניהול ענייני הדת של הקהילה בידי כמה מזקניה. תפישה זו מחזירה את מוקד האמונה אל האינדיבידואל, הקהילה שואפת להיות מקדש לאל, כל אדם הוא מקדש בגופו ומכאן שמם: אגודת המקדש או בגרמנית – Tempelgesellschaft. בניגוד בולט למרבית הזרמים בנצרות ראו הטמפלרים בכתבי הקודש השראה ולא דברי אלוהים חיים, בישו בן אנוש ולא בן אלוהים. הם התנערו מחלק ניכר מטקסי הנצרות כולל הטבילה שהיא אולי הסקרמנט הבסיסי ביותר בעולם הנֹצרי, בישוביהם לא נמצא כנסיה אלא 'בית עם'. בשל תפיסתה הקיצונית הוקעה הקהילה מתוך הכנסיה הפרוטסטנטית ופעלה כגוף עצמאי. מייסד הקהילה כריסטוף הופמן עקר לארה"ב ועמו מרבית חברי הכת. דמות נוספת, גיאורג דוד הארדג, היה בסופו של דבר למנהיג התנועה בארץ.
כחלק מהתפיסה ובסמיכות זמנים למחצית המאה ה-19, שנתפסה בקרב דתות ופלגים מונותיאיסטיים רבים כשנת שיבתו של המשיח, ראו חברי הקבוצה בישוב הארץ והקמת חברת מופת בה תנאי הכרחי לקירוב הגאולה. בהיותם פרוטסטנטים חרוצים, הם אמרו ועשו. חוות הכשרה נפתחו בגרמניה ובארה"ב ובשנת 1868 הוקמה המושבה הראשונה בחיפה, מושבה שניה ביפו ולאחריה המושבה החקלאית הראשונה 'סרונה' במתחם ה'קריה' בת"א. לאחריהן הוקמו המושבה הגרמנית בירושלים, בית לחם (הגלילית) וואלדהיים (אלוני אבא) כרמלהיים (כיום באז' מרכז הכרמל, חיפה) וילהלמה (בני עטרות) ועוד כמה מושבות קטנות (כמו באז' טירת הכרמל בסמוך לחיפה).
המושבות הגרמניות הצטיינו בבניה מושקעת ואיכותית בסטנדרט אירופי. היו אלו הטמפלרים שהביאו לארץ לראשונה את הבטון, את הטרקטור הראשון לעמק יזרעאל, את הטכנולוגיה לשירות החקלאי. התפוקה החקלאית וההקפדה האסתיטית הרימו רף גבוה עבור המתיישבים היהודים והוו מושא לקנאה, אך גם דוגמה לפוטנציאל של פיתוח הארץ.
הטמפלרים השתדלו להתמקד בשלהם ולשמור על יחסי שלום עם השכנים הערבים והיהודים. ידיים טמפלריות תכננו ובצעו לדוגמא את בית הכנסת המרשים של זכרון יעקוב. האדריכל והחוקר גוטליב שומאכר בן המושבה בחיפה ערך את פרוייקט המיפוי הרציני הראשון של הארץ. ואולם במרוצת השנים החלו לנטות למגמה פוליטית שסבכה אותם בסופו של דבר.
החל מראשית המנדט הבריטי בשנות העשרים חשו עצמם כנתינים זרים, לקראת מלחמת העולם השניה הפכו לאזרחי אוייב, ובצר להם בחרו לתמוך בהיטלר, והתפקדו למפלגה הנאצית. סניף של ההיטלר-יוגנד על כל מאפייניו, המדים הדגלים וצלבי הקרס פעל בבית העם בעיירה וואלדהיים בשנות השלושים. הטמפלרים קיוו שהיטלר יצליח לכבוש את הארץ בתנועת המספריים המפורסמת שלו, אך לשמחת כל הצדדים, נחלו אכזבה. שלטונות המנדט עצרו רבים מהם וגירשו אותם לאוסטרליה. לנטייתם זו היו כמובן השלכות הן בשיתוף פעולה עם המרד הערבי ובייחוד במהלך מלחמת העצמאות ולאחר קום המדינה, סכסוך שהגיע לסיומו בהסכמי השילומים עם גרמניה הנאצית בו העבירה מדינת ישראל סכומים לטמפלרים על בסיס הבתים והקרקעות שהולאמו.