תורמוס ההרים

לאחר מרד בר כוכבא נאלצו היהודים להדיר את רגליהם מטבריה, שכן אלפי הקרבנות נקברו בחיפזון בכל מקום שנתאפשר, והרי זו טומאת המת. אולם רבי שמעון בר יוחאי מצא פתרון. התורמוס אוהב אדמות מתוחחות. זרע תורמוסים בכל טבריה, התורמוסים שגשגו באדמות הקברים, ובאשר לא צמחו – ניתן היה להתיישב. כך טיהר רשב"י את טבריה באמצעות התורמוס.
בחודשים פבר'-מאי, נוכל ליהנות מאחד המרשימים שבפרחי האביב: תורמוס ההרים במופעו הכחול-סגלגל המרהיב. בכמה אזורים בארץ (גבעת התורמוסים, אחוזת ברק), ובייחוד ע"ג קרקעות בזלתיות, מתפרש התורמוס (בעיקר במרץ) על פני שטחים נרחבים ומפליאים ביפים. פרחי התורמוס הם דוגמה אופיינית למשפחת הפרפרניים. יש הנוהגים לכנות את עלי הכותרת באנלוגיה לסירה: שני עלי הבסיס המאוחדים וחובקים בתוכם את אברי הרביה יהיו 'גוף הסירה', שני עלי הצד הסימטריים – 'משוטים', ועלה החיפוי העליון – 'מפרש' שלאורך צירו המרכזי כתם לבן בולט, המשמש במשיכת המאביקים. הפרח התמים למראה הוא מנגנון מתוחכם ו'ממולכד' באבקה. נחיתה של חרק כבד מספיק על ה'סירה', מפרידה את שני עלי הבסיס המאוחים והאבקנים דוחפים החוצה מעט אבקה הנדבקת לבטנו של החרק. בעוד זה נהנה מהאסתיטיקה ומהאבקה (יצור צוף הוא השקעה מיותרת לצמח עם מנגנון האבקה כה מתוחכם).
בעמוד התפרחת מסודרים הפרחים בדוּרים, חמישה פרחים בכל דוּר. סדר פריחת הדורים: מהתחתון לעליון. משהואבק פרח מסויים יאבד עלה ה'מפרש' שלו את הפס הבהיר במרכזו והזה יהפך סגול כהה. חוקרים סוברים כי הפס הלבן מושך מאביקים, ושתמורה זו מטרתה חסכון, שלא למשוך מאביקים לפרח שכבר הופרה.
עלי התורמוס מחולקים לאונות תמימות מאורכות. והם מאופיינים בהליוטרופיזם, כלומר ביכלתם לעקוב אחר השמש במהלכה, זאת באמצעות רקמה המתנפחת ומתכווצת המצויה בצדי בסיס העלעלים. פרי התורמוס הוא תרמיל גדול, והזרעים ניתנים לבישול ונמכרים כחטיף ביחוד בקרב הערבים.