תאנה

עוול נעשה לתאנה אם נתחיל בסקירת מאפייניה הבוטאניים. התאנה היא קודם כל מעמודי התווך של התרבות המקומית, החל בעלה התאנה כגילוי הראשון של מיניות בתנ"ך, עבור בתיאור ימי הנחת של מלכות שלמה: מל"א ה' 5: "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", בשיר השירים "התאנה חנטה פגיה" וכלה בהיותה אחד משבעת המינים. ארכיאולוגים מצאו עדויות לגידול ואכילת תאנים בארץ בתקופות פרהיסטוריות, וגיאולוגים מצאו בעין גדי מאובני עלים זהים מתקופות קדומות מאוד. נוסיף על כך את שפע המעיינות שזכו מן הסתם לכינוי 'עין תינה', 'עין אום-תינה', 'עין א-תין', וניווכח, שיש כאן הרבה יותר מאשר עץ פרי. המשורר רילקה הקדיש לתאנה פואמה דווקא מתוך הערצה לתכונה הבוטאנית הבולטת שלה – לכאורה, היא מניבה פרי תוך דילוג על שלב הפריחה.
ובכן, בחינה בוטאנית מה שאנו רגילים לכנות פרי התאנה הוא למעשה התפרחת ושמו המקצועי פגה. המילה 'פגה' המופיעה בתנ"ך באנגלית Fig ובלטינית פיקוס. ואכן התאנה היא מין של פיקוס (סוג במשפחת התותיים), כמו גם השקמה. הפגה, המאפיינת את הפיקוסים היא תפרחת צפופה וקעורה של פרחים זעירים. התאנה היא עץ דו-ביתי, מה שאומר שעל עץ אחד יופיעו רק פרחים זכריים, ועל אחר רק נקביים. האבקת הפיקוסים בטבע נעשית ע"י צרעות, ובהיעדר הצרעה ייכחד המין. את התאנה מאביקה צרעה הקרויה בלסטופגה. פגה לא מופרית מתוקה יותר, אם נבקע פגה מופרית נראה את הפירות הזעירים, סגולים וחמצמצים, ונוכל אף לחוש בקשיות הזרעים בתוכם. הזרעים מופצים ע"י בע"ח הניזונים מן הפירות ופולטים את הזרעים לאחר זמן ובמרחק ניכר.
עלה התאנה מאוצבע ככף יד, ומוכר עד כדי כך שמשתמשים בו כדימוי נפוץ לתאר צורה. אם נביט בתאנים הגדלות בסבך צפוף נבחין שככל שהעלה חשוף יותר לשמש, כך הוא מפותח יותר ומאוצבע יותר. עלים צעירים השרויים בצל מתמיד נוטים לצורה תמימה יותר, וכמעט שאין מבחינים בהם באונות נפרדות. עלה תאנה הגדל בתנאים אופטימליים עשוי להגיע למידות של כ-50 ס"מ. לחלקי העץ הרכים שרף לבן ומריר (ורעיל).
העץ עצמו מתנשא לגובה שלושה עד 10 מטרים, והוא חובב מים, אך נמצא אותו לא רק בקרבת מעיינות. קטיף התאנים נקרא 'אריה'. משנקטפה והבשילה התאנה ממהרת להירקב, ולכן נהוג זה אלפי שנים לייבש את התאנים ל'דבלים', וכך מוצר עטיר אנרגיה וויטמינים של ראשית הסתיו משמר את עצמו למשך ימות החורף.