לבנה רפואי

"וַיִּקַּח-לוֹ יַעֲקב, מַקַּל לִבְנֶה לַח-וְלוּז וְעַרְמוֹן… וַיֶּחֱמוּ הַצּאן, אֶל-הַמַּקְלוֹת; וַתֵּלַדְןָ הַצּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים" (בראשית, ל').
בשל אופני ההגיה הרבים האפשריים לאותיות ל'ב'נ'ה' יש הכותבים אותו 'ליבנה' אך צורה זו בלתי נכונה. אין אנו יודעים אם אותו לבנה ששימש את יעקב אבינו להתגבר על 'שקר לבן' ולרשת את מרבית מקנהו, הוא אותו לבנה-רפואי בפינו כיום. אך את זהותו המתחדשת שואב הלבנה משימור שמו בערבית (עם דגש ב-'ב' כמובן).
הלבנה הוא עץ נשיר חורף הפורח בשלהי האביב (אפריל-יוני) ומלבלב בירוק בהיר, בעליו הרכים, המסורגים ששפתם תמימה וצורתם ביצית. בסוף הסתיו מצהיבים העלים טרם נשירה. שמו נגזר מצבעם הלבנבן של עליו, בצדם התחתון, שהוא בעל טקסטורה מחוספסת רכה.
כעץ חורש הלבנה אין הלבנה מתבלט בגבהו ומתנשא לגובה מירבי של 6 מטרים. הוא מופיע ברוב חלקי הארץ מאזור השפלה, הרי יהודה וצפונה. הלבנה מתאים עצמו לבתי הגידול השונים ובכך מבטיח את תפוצתו, ונוכל למצוא אותו בגינות תרבות כמו גם בחלקות חורש שעברו פגיעה טראומטית. כסתגלתן, נפגוש אותו על סוגי מסלע שונים, כמו כורכר ובזלת, גיר וטוף, בהפרשי גובה ניכרים (מופיע ברום 1.5 ק"מ) או בסמוך לחברות צומח שונות: הים תיכוני, ליד סוגי ורדניים בחרמון ואלונים שונים על פי אז' התפוצה (אלון תבור – אלון תולע – אלון חרמון וכן הלאה).
כישורי ההסתגלות של הלבנה מרחיקים לכת עוד יותר כשמדובר בפרחיו: מספר עליי הכותרת משתנה בין 5 ל-7 ואף 8. עלי הכותרת לבנים ויוצאים מתוך בסיס משותף ומגיעים לקוטר של כ-2 ס"מ. שחלה גבוהה מהאבקנים (10-16 במספר) הצהבהבים, משפרת את סיכויי ההאבקה החיצונית, למרות שהפרח תלוי מהעץ כלפי מטה, זווית זו מבטיחה האבקה ע"י דבורים ופרפרים, והצמח רווי צוף. חמשת עלי הגביע מאוחים לכדי 'גביע' של ממש ובולטים במשונן. העץ מתברך בשפע פרחים, ובדומה לאיקליפטוס ולהדרים משמש גם הוא לדבורי דבש.
בחודשי הסתיו מבשילים פירות הלבנה בעלי הפלומה הדקיקה בירוק בהיר לכדי כדור בעל 'שפיץ'. בית הגלעין מריר מאוד, אך נאכל ע"י עיזים וצבאים. הללו מפיצים את הזרעים שעוברים בשלמות את מערכת העיכול ומשתחררים בצידה שני. קוטר הפרי בין 1.5 ל-2 ס"מ, והגלעין גדול יחסית, ומצוי בשפע למרגלות העצים.
בשל צורתו התמימה וגונו הבוהק היה משובץ בעבר בחפצי נוי ומחרוזות. מאידך היו שמצאו תועלת בהרכבו הכימי הרעיל. המקומיים היו אוספים את הגלעינים וכותשים אותם לשימושי הדברה שונים. בשל צפיפות הרעלנים שבו הלבנה אינו נפוץ כחומר בערה ואינו מומלץ אף למדורות. מסורת מקומית נוספת משייכת את עץ הלבנה למשה רבנו – אומרים כי ממנו התקין את מטהו המפורסם… (אף כי ספק עם עץ זה גדל במצרים). שימושים נוספים של העץ היו בשרף שניגר ממנו ששימש כקטורת. כנראה שכינוי המין: 'רפואי' מקורו בטעות אם כי ישנם מיני לבנה אחרים המשמשים גם בתעשיית התרופות.