לכליל החורש הקשרים תרבותיים רבים, ושאלת המפתח הינה – "מה בין כליל החורש לאזני המן?" אך בטרם ניגע בה נציין שפרחיו הורודים התפוחים, הצרורים בתפרחות צפופות וכבדות הנם מעדן של ממש. בחלקו התפוח של הפרח נאגר צוף רב, והפרח עצמו מתקתק ועסיסי. תושבי הגליל הערבים והדרוזים מכינים ממנו ריבות ומיני מאכלים.

העץ שייך למשפחת הקסאלפיניים ומוצאו טרופי. לעץ עלים כלייניים רחבים ששפתם תמימה, והוא משיר את עליו בחורף, הפריחה האביבית תבוא לפני הלבלוב (יש והוא פורח בפריחה דלילה גם בראשית הסתיו). לפרחים גביע אדמדם ו-5 עלי כותרת זעירים ואורכו כס"מ וחצי.

המבנה ייחודי למשפחתו – עלה בסיס קצר ועבה שני עלי כותרת מחפים ושניים חפשיים – יוצר מעין תיבה בה נתונים עשרת האבקנים, שבולטים מן התיבה בשל אורכם. לפרח שחלה עילית. לאחר הפריחה הוא יניב פרי בתרמיל (60×7 מ"מ, לערך) צבעו ירוק והוא דק ומתאים להפצה באמצעות הרוח.

ובכן, מה בין כליל החורש הצומח באזור פורים (מרס'-אפר') ובין אזני המן. ובכן באירופה מכונה כליל החורש "עץ יהודה" שמקובל ש יהודה איש-קריות שהסגיר את ישוע התאבד בתליה מעץ זה.

בסביבות המאה ה-14 התפתח מנהג בקרב הנצרים באירופה לאכול את הפטריה הייחודית לעץ. זוהי חזזית ירוקה-צהבהבה, המופיעה בצורת דיסקיות חצי-מעוגלות בקוטר של 5-20 ס"מ, הצומחת במרבצים אופקיים על חלקיו הנמוכים של הגזע. הנצרים היו מלקטים את הפטריה ומכנים את המעדן "אזני יהודה".

מיד שנו חכמינו – שאם הנוצרים אוכלים אזני יהודים, נאכל אנו את אזני צוררינו, ולמעדן הפרג הנודע קראנו "אזני המן" כהצהרת נקמה.