קצה הקרחון

אל תתנו למראה הינבוט להטעות אתכם: מעל פני הקרקע מופיע שיח נמוך ושרוע שגבהו כחצי מטר אולם, באזורים לחים וחמים הוא עשוי להתנשא לגובה מספר מטרים.
 
למעשה אפשר לכנותו 'קצה קרחון', כיוון שבפי החוקרים זהו עץ תת קרקעי – שענפיו העבים (8 ס"מ ואף יותר מתפרשים לעומק של כעשרה מטרים. לעיתים מספר שיחים במרחק מטרים ספורים זה מזה הם למעשה 'הצצות' שונות של אותו פרט ענק.
 

מקור השם

שמו העברי נגזר מן הערבי (ינבות) והלה מעיד על תכונתו להכות שורש בכל תנאי הקרקע. שורשי הינבוט מגיעים לעומק 22 מ' ואף יותר. לכן ברור שהוא מעדיף קרקעות תחוחות ועמוקות (ולא סלעים מוצקים) ובכל אופן נמצא אותו בדרום הארץ, באזורים החמים עם חדירה מסויימת לאזורי הספר.
 

משפחת המימוזיים

כצמח מדברי לינבוט מופע סבוך וקוצני, והוא נמנה עם משפ' המימוסיים, שבין בכירי נציגיה נמצא את עצי השיטה למיניהם. לינבוט עלה מנוצה בחלוקה משנית, והוא משיר את עליו בסתיו.

הינבוט פורח מאפר' עד אוג'. לפרחים הקטנים 5 עלי כותרת בגוון צהבהב והם סדורים בתפרחת כשיבולת. הפרחים עטירי צוף. פרי הינבוט אכיל, כמו בשיטים גם פירות הינבוט ערוכים בתרמיל בעל זרעים חומים שטוחים. צורתו נפוחה ובלתי קבועה  והמרקם ספוגי, מה שמבטיח הפצה של הזרעים בעת גשם חזק או שיטפון, בדומה למנגנוני הפצה של צמחים מדבריים רבים.


המקומיים נהגו לאכול את פרי הינבוט או לחלוט אותו למשרה שעל פי האמונה טובה לפגעי מעיים, מחלות פנימיות, סוכרת ועוד.