חרוב מצוי

מקובל ששמו של החרוב נגזר מפירותיו שצורתם מאורכת כשל חרב. אבל די להביט בשמו הערבי: ח'רובּ ב-ח' (המבוטא כמו "כ" רפה) בשונה מ'חַרְבּ' (חרב, מלחמה) ב"ח" גרונית, על מנת להיווכח בטעות. הקרבה למשמעות 'חורב' המרמזת על יכולתו של החרוב לשגשג בבתי גידול צחיחים מתקבלת יותר על הדעת. החרוב הוא דו-ביתי, ועל כן בל נופתע לגלות עצים שאינם מניבים פרי, בצד העצים הנקביים השופעים. גזעו של החרוב עבה והיקפו יכול לעמוד על כמה מטרים. שורשיו עמוקים וידועים ביכולתם לנקוב סלעים קשים במיוחד. הגם שהחרוב מקומי, ונפוץ בכל חלקי הארץ ואף בהרי אילת, נראה שהוא 'עולה חדש' בנוף שכן בתנ"ך הוא אינו מוזכר. במקורותינו הוא מופיע לראשונה במשנה ובתלמוד ושרידיו מצויים בחפירות בארץ מתקופה זו ואילך.
עלי החרוב מחולקים לעלעלים הסדורים בזוגות, למעט העלעל הקיצוני הממשיך את שדרת העלה. העלים עצמם מסורגים לאורך ענפי העץ. העלעלים תמימים, שפתם מסולסלת כמעט והם נוטים להיות יבשים ופריכים. החרוב פורח בשלהי הקיץ (אוגוסט-ינואר) ופרחיו חסרי כותרת. בעץ הזכרי נמצא פרחים משוננים בעלי 5 אבקנים רוויי אבקה. בין מאביקי החרוב נוכל לפגוש את הארי נמל ומספר מיני פרפרים ליליים. הפרח הנקבי בעל שחלה עילית וצלקת מאורכת רווית צוף. שני הבתים מדיפים ניחוח חריף, המעלה אצל אחדים אסוציאציה של ריח זרע הגבר ושפע אגדות כבר נרקמו על תכונתו זו, אולם בעלי חוש ריח חד יעידו שאינו מזכיר שום הפרשה אנושית כזאת או אחרת.
טעמו הפרי המתוק בעל העפיצות הקלה מוכר לכולנו, האוכל לתיאבון יפגוש בזרעי החרוב. אלו מכונים באנגלית Keret והם המקור ליחידת המשקל 'קראט' ואחדים יופתעו לגלות שאם מניחים את הזרעים לרוחב בשורה הם נותנים במדוייק את מידת הנעל המקובלת בארץ. זאת משום שבממוצע 100 גרעיני חרוב, לא משנה מהיכן, הם בעלי משקל כמעט זהה ושמשו בעבר למידת משקלות זעירים.