לשמו הדרמתי זכה דם המכבים בשל שתי תכונות שלו, היות פרחיו עסיסיים, אם נסחט אותם בעונה מיד ינגר על ידינו מיץ אדמדם כהה. אך בדומה לעדעד אין הצבע נגוז כשהפרח קמל, והוא נותר ככתם דם שאינו נמחה.
 
אלו ותקופת פריחתו (אפר'-יוני) שכלולים בה מספר ימי זכרון העניקו לו את שמו (שהיה פעם משוייך לצמח שדה אדום אחר). ואם לא די בכך במלאת 6 למדינה כיכב דם המכבים על בול לכבוד יום הזיכרון. והיות שהוא צמח מוגן, נשתמר הקשר זה במדבקת ה'יזכור' המפורסמת.

כבן אדום למשפחת המורכבים (המוכרת יותר בצבעי הצהוב-לבן שלה) גם דם המכבים מתעתע בנו. מה שנחזה להיראות כפרח הזעיר הוא למעשה קרקפת של תפרחת צפופה. בקצה הגבעול תצמחנה 5-7 קרקפות כאלה בקוטר כחצי ס"מ.
 
הפרחים הזעירים הם דו מיניים ובעלי מבנה צינורי, אלו שבשוליים חסרים אבקנים.
 
צבע הארגמן הבולט הוא צבעם של עלי חיפוי, ואם נפרום אותם בעדינות נגלה תחתיהם כותרת צהובה הקמלה בסוף הפריחה. אז יתפתחו זרעים זעירים המותאמים להאבקה באמצעות הרוח.

למרות שבקיץ הצמח מתייבש וקמל, דם המכבים הוא צמח רב שנתי המפתח את עליו בעונת היובש בתת הקרקע. הוא נפוץ באזורים ההררים והלחים בארץ (הרי יהודה, שרון וצפונה) ותפוצתו מוגבלת.
 
מקור הצמח באוסטרליה ובארץ שני מינים: בר ותרבותי, האחרון מופיע גם בצבעים צהוב לבן וכתום.