"על-ראשי ההרים יזבחו, ועל-הגבעות יקטרו, תחת אלון…" (הושע ד', 13).

האלון הוא מהשליטים בנוף ארצנו, שהקשריו התרבותיים וההיסטוריים ענפים ממש כמו הצמח עצמו. האותיות "אל", בראשית שמו, כמו גם באלה, מעידים על הקשרים פולחניים כנעניים, שאולי בזכותם נשמר האלון מפני הרעיה המאסיבית שהיתה נחלת האזור משך אלפי שנים, בתקופות אחרות גילפו הכנענים את פסלי אליליהם מענפי האלון.

בקרב הדרוזים, ישנן עד היום כמה חורשות אלונים מקודשות (נבי חזורי, חורשת הארבעים) שמסורת היא שאין לפגוע בעצים, בצירוף שלל קללות וחוליים לעבריין.

למין אלון המצוי מופעים שונים, החל משיח סבוך, דרך עץ חורש ענף בן 3-5 מטרים, ועד עץ זקוף בעל גזע עבה כהה ומחורץ, עם צמרת מרשימה שמתנשא לעיתים עד 9 מטרים (חורשת טל, יער אודם ועוד).

המופע השיחי הוא אסטרטגיית הישרדות: באזורים בהם מאיימת הרעייה על האלון הוא מצמיח עשרים ויותר גבעולים, כך שגם אם כמה מהם יאכלו בפי הצאן, יוותרו אחרים לקיים את העץ.

האלון המצוי הוא ירוק עד. העלים החדשים ילבלבו באביב ויישרו רק כעבור שנה לאחר שעלים רעננים יצמחו לצדם. העלים מסורגים, קירחים ומשוננים, ובקצה כל שן קוץ זעיר.

פרחי האלון חסרי עלי כותרת, ופורחים בחודשים מרס ואפר'. האלון מתבסס על האבקת רוח. הפירות המבשילים הם הבלוטים המפורסמים, (אותם אוכל בתאבון 'חזרזיר' מ'פו הדוב' והם אכן מעדן בפי חזירי הבר בארצנו) מכאן שמו של העץ בערבית 'בלוט'.

הבלוט מבשיל בספלול קוצני, באלון המצוי שינון הספלול הוא עדין, בשנה הראשונה הספלול סוגר על רוב הבלוט, רק כעבור כשישה חודשים נוספים כשהבלוט גדול דיו, הוא פורץ לו דרך החוצה. את הבלוטים ניתן לקלות על גבי מחבת לכתוש אותם ולהכין מהם מעין קפה.