אלון התבור

בדרום רמת הגולן, בגליל התחתון ובייחוד, כמובן על מורדותיו של התבור נוכל לפגוש את אלון התבור. זהו מין שכיח הרבה פחות מן האלון המצוי השולט בנוף ארצנו. למרות שהוא מצוי כיום באזורים הממוזגים בארץ הוא דווקא עמיד יותר מהאלונים האחרים בפני תנאי חום ויובש הודות לקליפתו העבה המצילה אותו לא פעם משריפות. זאת משום שבעבר כיסה יער אלוני תבור את אזור השרון וחלקים נרחבים אחרים של צפון הארץ, אך הללו נגדעו בשיטתיות על מנת להסיק את קטרי הרכבות בתקופה התורכית, עדות מצערת לכך נמצא במקומות בודדים בשרון בהם שרדו מספר פרטים.
בניגוד לאלון המצוי שהוא ירוק-עד נמנה אלון התבור עם האלונים הנשירים. לעץ מיפתח מרשים, הפרטים הנמוכים מתנשאים לגובה 2.5 מ' מרביתם יגיעו לגובה 5-7 מ' ופרטים אחדים מגיעים ל- 15 מ' ויותר. בניגוד לאלון המצוי שעשוי לפתח גזעים רבים מתאפיין אלון התבור בגזע מרכזי עבה. עליו שסועים ואורכם נע בין 5 ל- 7.5 ס"מ. צדו העליון חלק ואילו על פני התחתון פלומה דקה, בהירה וגסה למגע.
את פריחת אלון התבור נזהה בחודשים מרס ואפר'. העץ חד-ביתי. פרחיו הזכריים עתירי אבקה ופזורים לאורך ענפים קצרים. ואילו הפרחים הנקביים ערוכים בשלשות ופזורים לאורך הענפים. לאחר ההפריה יתפתחו הבלוטים במשך למעלה משנה. בלוטיו של אלון התבור הם אולי סימן ההיכר המובהק ביותר: הספלול שלהם קטן ביחס לבלוט ודפנו מכוסה זיזים מאונקלים המזכירים ראש מתולתל. את בלוטי האלונים השונים ניתן לקלות ולאכול. שוב מתבלט אלון התבור שבלוטיו הם המתאימים ביותר למאכל.
אלון התבור הוא כנראה מה שהתנ"ך מכנה 'אלון הבשן'. בתרבות הכנענית האלילית עץ האלון שימש כאלמנט פולחני. אלוני תבור רבים נותרו עד היום בקרבת קברי צדיקים ובחורשות המקודשות לבני כל הדתות. המקומיים נהגו להשתמש בפירות האלון ובקליפתו לריפוי דימומים פנימיים וכנגד מחלות עור.