שקד מצוי

כשאר בני משפחת הוורדיים, גם השקד הוא עץ נשיר בחורף. ומי אינו מודע לפריחת השקד הלבנה-ורדרדה המקשטת את מדרונות הרי ארצנו עוד בפברואר, הרבה לפני מרבית הצמחים ועוד בטרם הנצו העלים. השקד הוא עץ בינוני המתנשא לגובה של כ-4 מטרים, אך יכול להגיע גם עד כפליים מזה. כשאר הוורדיים גם פריחת השקד וייצור הפירות שלו תלויים במנת קור אותה ספג בחורף. מרבית זני השקד המצויים בארץ הם מרים, ובאכילה מוגזמת יכולים להיות אפילו רעילים. את פרי השקד מכיר כל ילד, אלא שהשקד הנאכל הוא רק חלק מן הגלעין הקשה הדורש פיצוח. בראשית ימיו הוא עטוף קליפה רכה ושעירה, שמתבקעת ונושרת עם הבשלתו ואינה מגיעה לדוכני הפיצוחים. את הזנים שאינם מרים ניתן לאכול גם עוד בטרם הבשילו בנגיסה נדיבה דרך הקליפה הרכה והמעטה שעדיין לא התקשה.
השקד הוא חד-ביתי, ופרחיו בעלי 5 עלי כותרת ו-5 עליי גביע הם בעלי עלי אחד גבוה ו-30 אבקנים נפרדים. מאביקיהם נמשכים בעיקר ע"י ריח. עלי השקד קצרים (עד 3ס"מ) משוננים ומסורגים לאורך הענפים.
שימושיו של השקד, מרובים ומגוונים. והוא משמש בעיקר בתעשיית התרופות, כחומר בסיסי נגד צרבות, למחלות דרכי הנשימה ואף בטיפול בדכאונות. פרט חשוב נוסף – אין זו אגדה שמזרעי השקד המר מפיקים ציאניד, ומנות מזעריות של הרעל אף מצויות בשקדי בוסר מן הזן המריר ומשתחררות בעת אכילה.
במקורות יש לשקד תפקיד מרכזי. ומוכר המשל של ה': "מה אתה רואה ירמיהו?" והלה עונה "מקל שקד", וזה אות ששוקד ה' על מעשיו. כך גם השקד ש'שוקד' על פריחתו ומקדים לפרוח.