רקפת מצויה

"מתחת לסלע צומחת לפלא", נכתב עברית למנגינת השיר 'מרגריטקלעך' היידישאי, "רקפת נחמדת מאוד". ואכן הרקפת מעדיפה בתי גידול סלעיים. גבעולה המאונקל, הפרח הנפתח כלפי מטה ועלי הכותרת הורודים בהירים שלו המשוכים לאחור, העלים הגדולים והמצויירים, כל אלה חורטים אותה בזכרון ואין לטעות בה.
הרקפת היא גיאופיט בעל פקעת המתפרשת לרוחב, הפקעת רעילה כנגד מזיקים וממנה מזדקרים גבעולי הפרחים. שמה הערבי של הרקפת 'סבון הרועים' רומז על שימוש המקומיים בפקעת. כמו כן נהגו להפיק מן הפקעת סם משלשל. שם ערבי אחר – 'רקף', משמר את המקור הארמי.
הרקפת פורחת מאוק' עד מרס. עוקץ הפרח יעלה ניצן ככל שאר הפרחים שפניו כלפי מעלה, בסמוך לפריחה יתעקל העוקץ כלפי מטה. לאחר ההיפוך, יזדקרו עלי הכותרת לאחור, ויעניקו לרקפת את צורתה הייחודית. מה מרוויחה הרקפת מהפניית הפרחים אל הקרקע? – עניין שהעסיק רבות את החוקרים, שכן בשל תכונה זו היא פחות אטרקטיבית למאביקים, והגישה לאיברי הרביה הופכת כמעט בלתי אפשרית. הייתרון הוא הגנה על האבקנים מפני הגשם, ואולי היא משתחררת כך מתחרות על מאביקים. רק מספר פרפרים ליליים המסוגלים לעמוד במהופך ולמוץ את הצוף יכולים לשמש בתפקיד זה.
הכל מכירים את צורת הלב הרחב של עלי הרקפת, אולם מעטים מודעים לייחודיות השרטוטים שעל פניה. כל פקעת תצמיח עלים בעלי עיטור אחיד, שונה מכל פקעת אחרת. אם נשר אחד הפרחים, נוכל לשוטט בין הצמחים השונים ולזהות בדיוק לאיזו פקעת שייך העלה.