קידה שעירה

ממש כשם שהאלון הוא העץ השליט בחורש הים-תיכוני, כך הקידה השעירה היא השיח השליט בגריגה בארצנו. גריגה, למי שאינו בקי היא כינוי לאזור צמחיה המכיל בעיקר שיחים ומתנשא לגובה שבין 1-2.5 מ' לערך. הקידה השעירה מתנשאת לגובה של כ-1.5 מ' ופורחת מינואר ועד מארס בפרחים פרפרניים בצהוב עז, המתבלט על רקע גבעוליה הבהירים. נקל לבלבל אותה עם אחירותם החורש מאחר שגם לקידה ענפים מאורכים, מחודדים בקצותיהם והפיוניות מסתתרות בחריצים שלאורכם. היא נבדלת ממנו בעונת הפריחה (מקדימה לפרוח), בגבעוליה שהם מעוצים, ירוקים-אפורים, וכמו שמעיד עליה שמה נושאים פלומה עדינה (לאחירותם גבעולים קירחים, ירוקים, לחים וגמישים). עלי הקידה תלתניים, לעלעלים צורת לב והם מלבלבים בעיקר באביב. בקיץ משירה הקידה את עליה ועד סוף החורף מבצעת את מרבית ההטמעה (פוטוסינתיזה) בענפים.
הפרחים פרפרניים כלומר בעלי 'סירה', 'משוטים' ו'מפרש' המפרש מחופה במעין כיפה שהיא שריד של עלי הגביע. הפרח חסר צוף, ובעל 10 אבקנים המאוחים בתבנית צינורית בתוך ה'סירה'. כשחרק במשקל כבד מספיק נוחת על הסירה הוא גורם לפתיחה פתאומית של ה'סירה' והוא מרוסס באבקה. ברור, אם כן שדבורים שהן כבדות יחסית ומכוסות פלומה הן מאביק אידיאלי לקידה השעירה, אולם לא בלעדי. הפריחה צפופה והפרחים מדיפים ריח מתוך.
הקידה השעירה נפוצה בכל רחבי החורש הים-תיכוני, אך בשל הסתגלותה הטובה תכה שורש בין הראשונים בשטחים שעברו טראומה (שריפה, אתר בניה נטוש וכו'), זאת בעיקר משום שזרעי החיטה מותאמים לנבוט בתנאי חום. לזרעים, כדורים קטנים וזהובים קליפה קשה ואטימה המגינה עליהם ומאפשרת הפצה באמצעות בע"ח (האוכלים את הזרעים ופולטים אותם כעבור זמן) ונביטה גם לאחר כמה שנים. דווקא חום או יובש הפוגמים בקליפה מעודדים את הנביטה. הזרעים נתונים בתרמיל מאורך שחתכו מעויין. והוא מצוייד ב'מפרשים' דקיקים המשפרים את יכולת ההפצה שלו באמצעות הרוח. לקראת הבשלתו, התרמיל מתייבש ומסתלסל, מה שמייצר אפקט של שבשבת ומשפר את יכולת הזרעים להיטמן בקרקע.